העולם הזה תמיד מסובך,
הכל נשרף וזין על כל העשן.
אתה עומד שם בפתח הכאוס הפרטי שלי,
מתחיל ונגמר בתוכי, מבעיר כל חלק בי.
ואני רק רוצה להרביץ,
רוצה לצרוח,
רוצה לברוח כמה שיותר רחוק מהפרצוף שלך שמבעיר בי בחילה.
שמעורר בי רצון לשפד את כל העולם על מקל.
שגורם לי לשנוא כל טיפת אהבה בעולם הזה,
שמרחיק אותי מעצמי וגורם לי להחבא אל הכלים כפחדנית.
כולכם בדיוק אותו דבר,
ואני נותרתי לבד עם הרגשה זולה.
אני לא אשמה, אני מרגישה כמו איזה בת זונה.
וזין על הדיבור הרדוד,
זין על כל העולם בעצם,
אני נשארתי לבד.
אני והמיטה שלי,
שרק היא יודעת מה הרגשתי.
רק היא חיבקה וליטפה אותי,
כשהכנסתם בי סכינים כבובת וודו,
אחד אחריי השני,
והותרם אותי שבר כלי.
"הכל יהיה בסדר, תדברי איתי"-איזה מטומטמת אמרה לי,
ומה היא מבינה כשכל מה שרציתי לעשות זה לנתק את השיחה.
על גופי לא יכולתי להסתכל, נגעלתי מעצמי כי אתה אכזר.
חשבת שאתה יכול להחליף את גופי,
לשים את ידך עליי,
כאילו אני שייכת לך.
את שמך אני אפילו לא יכולה להגיד בקול.
לימדת אותי דמעות ושנאה עצמית מהי,
לימדת אותי שלא משנה מה יקרה,
אפשר לגעת בי כי אני שייכת לאף אחד בעצם.
שכחת אותי.
ואני רק תוהה,
מתי לבך ישרף בלהבה נוראה,
של תחושה מגעילה.
כן, אני רוצה נקמה.
אבל לצערי,
אחריי העוצמה שבי, אחריי הרוע שבך,
אני רוצה רק מנוחה.
לא רוצה דבר מלבד להיות מסוגלת להיות עם עצמי לבד.
רוצה להיות מסגולת להיות עם קהל ולהוציא כבר החוצה קשת בענן.
ועכשיו כל מה שנותר,
זה לקבל את זה ולהשלים עם זה שזה חלק ממני.
רגשות אלה חלחלו בי אט אט והפכו לקבלה,
שמלווה בהרגשה נוראה של חלחלה וקושי עצום,
אבל אני עומדת יציבה,
בשביל הסביבה ובעיקר למען עצמי.
ממקום של שפל אני אמצא את הגאות שלי.
אני מבטיחה לעצמי.
-
24.5.13