טוב איפה להתחיל?
BFF
חברות הכי טובות זה שקר. שקר לבן אולי, או שקר עיוור, תלוי במצב של מי.
הבנתי את זה לפני שנתיים, כשמישהי שחשבתי שהיא החברה הכי טובה שלי כביכול תקעה לי סכין בגב, וזב נגמר בזה שהייתי חסרת חברים ושוטטתי בבית הספר בייאוש, לקוות למצוא איפה לשבת כי הוציאו אותנו מהכיתה. אז כן, הבנתי שחברויות זה בולשיט, עם המהירות שבה איבדתי חברות. כיף.
הפכים נמשכים
טוב זה בולשיט בעיצומו. זה לא הגיוני, לא משנה אם בחברויות או במערכת יחסים. זה פשוט לא הגיוני שאנשים שאוהבים דברים שונים,כתוצאה מאופי שונה, כתוצאה מחברה שונה והתנהגות שונה, יהיו השילוב הכי מוצלח.
סבלתי את העיניין הזה למשך שנתיים, אבל כשאתן מגלוחת יותר ויותר שיש לכן דעות שונות על אנשים, מגיע המשפט "אני עונה לך עכשיו פחות בגלל שיש לי סדר עדיפויות שונה"
לחשוב ששנתיים הלכו לי לזבל איתה, כמה דברים הייתי יכולה לעשות אם לא הייתי נואשת להיות בחיבור לאיטרנט ולכתוב איתה משחק תפקידים מזורגג. בזבזתי יותר מידי זמן על מישהו שראה בפנייה אלי כ'פנאי' ולא כ'חברה שאת מדברת איתה'
אל תהיו חברים של רכלנים
אני דווקא מסכימה עם האימרה\משפט הזה. יכול להיות שאני גם מרכלת. אבל להגיד "היא מעצבנת אותי יותר מידי כבר! מה הבעיות שלה?!" זה שונה מלהגיד "הפרצוף המכוער שלה מגעיל אותי" לפי דעתי. אל זו דעה.בטוח מישהו ישליל אות. כמו שמישהו חכם אמר "דעה זה כמו זין, זה בסדר שיש לך אותו, אבל זה לא בסדר לדחוף אותה למישהו לתוך הפנים"
אני לא צועקת את דעותיי על אנשים, אם כבר אני מפחדת להגות אותם:\
אבל בחזרה לנושא, שתי בנות ש'עודדו' אותי לכתוב פה, הדבר היחיד שהן עשו זה רק לרכל. על בנות שהן אפילו לא יודעות את השם שלהן... הייתי יכולה להבין אם היא הייתה מכירה אותה, ומדברת על מעשים שהיא עשתה שהיו רעים. לא רק בגלל שהיא לא נראה כמישהי שמסוגלת לעשות משהו.
ולמה הקטע התחיל ככה, טוב כי אני מתכוונת לשפוך שנה וחצי על מקלדת.
אז דבר ראשון השנה.
חברת אינטרנט
הדבר שעשיתי בתחילת שנה זה לזחול על 4 ולהתנצל למישהי, שעכשיו אני מדברת איתה ונהנת. וזה הגיע לי לזחול אליה על ארבע אחרי שסיננתי אותה, אחרי שרק אחרי כמה זמן התחלתי להרגיש רע בעיניין. אחרי אותה חצי שנה, אנחנו פתוחות מאוד אחת לשנייה, רק חבל שעד עכשיו לא הכרנו פנים אל פנים.
אבל בנוסף, ניתקתי קשר ארוך עם מישהי אחרת. אותה אחת שטענה שיש לה עכשיו סדר עדיפויות שונה.
אני מאוד קיבלתי את העיניין, שהיא בכיתה י', ושאין לה זמן.
אבל בחופש הגדול לכיתה יא' כשהיא מדברת איתי פעם בשבוע, פשוט בלי סיבה, או להגיד שהיא חוגגת יום הולדת 3 פעמים בשבועיים, או לדבר איתי על בנים, שברור שאני לא מכירה, ואחרי כמה ימים להתלונן שהם נוראים.
והכי טוב.
"אני לא רוצה להתווכח איתך אבל אני עדיין טוענת שהטענה שלך שגוייה ושלי צודקת"
אין דרך נהדרת לריב עם בן אדם בעל דעות שונות, אה?
ואז הגיע הריב הקטן שאני יזמתי.
עם ההכרות שהייתה לנו נתיים, מדתי שאם אגיד מה הסיבות שלי לניתוק היא תביא סיבות למה היא הצדיקה.
ואני מאוד מסכימה, אחרי שאאני קוראת את הודעות שוב, אני יצאתי נורא ילדותית. מה שגרם לה לומר את המשפט שדי העליב אותי "את יודעת מה? תעשי מה שמרגיש לך טוב, זה כבר נהיה מייאש, רק אל תתלונני אחר כך שיש לך קשיים עם החברה, כי לא כולם סבלניים"
ציטוט מדוייק מילה במילה.
ואני בטוחה ב-99% שהיא שיקרא יהיה בטוח שדכלום לא מעליב פה, ושאני זו שיצאה הרדודה כי כפי שציינתי הודעות שלי היו רדודות.
אני לא מאשימה את עצמי, עד עכשיו הייתה לי תקווה שהיא התקשרה אלי היום, שתגיד סליחה קצרה ושהיא מבינה שהיא פגעה בי.
גם יום לפני הניתוק, דיברתי עם החברה הבאמת טובה על העיניין, ונגמר בזה שבכיתי מול המסך באמצע הלילה.
והתקוות הקטנות, והחוסר חשק להפסיק עם משחקי התפקידים, זה אותו דבר שמישהו יזרוק בחורה. היא לא תרד מימנו בקלות, כמו שלי קשה לרדת מימנה. אבל כבר עברה חצי שנה, ואני כבר לא מתרגשת מימנה, סתם חלאה שדיברתי פעם איתה.
וכמו שכמה אמרו לי, עכשיו באמת טוב לי יותר, במקום לחכות מקובעת לטלפון שתענה לי.
חברות-אוייבות
הייתי חייה נהדר בלי שתי ההגדרות הללו עם המדוברת הנ"ל, נקרא לה ורוניקה. אז, הסיפור עם ורוניקה מתחיל מלפני 7 שנים, וככה עד החטיבה. היא הייתה מישהי שצעקה סתם, עשתה רעשים מוזרים, צוחקת על כולם, מתנשאת, וחושבת שהיא הכי חכמה בגלל הציונים. ילדה למופת הא?
אני פשוט זוכרת שהיא הייתה מרביצה לי, לא מקטע בריונות, וצורחת תמיד סתם ושטלתנית. יותר מימני. זה כבר אומר שיש בעיה בבן אדם.
זה היה ככה גם בכיתה ז, אבל אני לא הייתי חברה שלה, כי היא הלכה למי שתקעה לי סכין בגב, אבל, זה היה טוב יותר.
בכיתה ח מישהי,שנקרא לה אורלי, החלה מאוד לעצבן בנות, אותי היא עיצבנה בגישה שצריך להקשיב לה תמיד, אבל היא דחתה אותי בכיתה ז, אז אין לי סיבה טובה מספיק לשם לב אליה מספיק. זה נגמר בזה שבנות מהיסודי שלי, ורוניקה, בטי וילנה, פלשו למקום שבו ישבתי לבד בנחת שלי והתחילו לדבר על אורלי. אבל לא בגדר של "היא נורא מעצבנת ועלוקה" אלא בגדר של "היא הולכת כמו פרה לכל מקום". אני מניחה שזה נהפך לחרם. בעובדה שהסיבה שהן לא אהבו אותה היא המראה לי ולא העובדה שהיא באמת מציקה להן אומר שזה נהפך לחרם. לעזאזל, חרם בכחיתה ח. זהדי מראה עד כמה הדור הזה שפל...
אני בסופו של דבר רבתי עם ורוניקה, ובגלל שהיא הייתה דבוקה לבטי, שהייתה נורא נחמדה, אפילו עכשיו למרות שאני ממש רעה אליה, כך שגם מבטי התחקתי. דיברתי בחופש הגדול עם חני, מי שניתקתי איתה קשר, והיא הציעה לי לנסות לדבר עם בטי, כי אם היא לא מציקה לי אז כדי.
אז דיברתי עם בטי, עשינו חוברת עבודה לקיץ יחד כמעט כל יום שיכולנו, היינו יוצאות להליכות ומדברות, ובטי אמרה לורוניקה שאני מטיילת איתה.
וורוניקה שלחה לי הודעת תלונה על זה שאני לא הוגנת כי עם בטי אני מדברת ואיתה לא. הייתי מאוד אדישה כלפייה, ולקראת סוף החופש היא שלחה הודעה ארוכה מאוד.
"רציתי להגיד לך שמה שאת עושה ממש לא הוגן ודי מגעיל כלפי אמרת שאת כועסת על זה שדי התייחסתי אלייך פחות מלבתאל ושהרגשת כמו צלע שלישית, אבל עם בת-אל את כן מדברת, אבל אם נפגעת מזה אז זה פחות משנה מי נגררת עכשיו, למה אני כותבת לך? את באמת חשובה לי וטוב לי איתך, ואני רוצה שנחזור לדבר ואולי באמת התייחסתי אלייך פחות, אבל לכל אחד יש פאקים באישיות שלו, וזה הפאק שלי, וזה לא שאני עושה את זה בכוונה, זה לגמרי ההיפך ולרוב אני לא באמת מביעה ככה רגשות, אבל כמו שכבר אמרתי את באמת חשובה לי.. אז אם פגעתי בך, ואני יודעת שכן, אני באמת מתנצלת, ואני רוצה לשנות את זה.."
ולקרוא את מחדש מזכיר למה ישלי עוד יבה למה רבתי איתה. כי באמת נגררתי אחריהן, כי הן היו החברות היחידות שלי, אבל עכשיו, אני מאוד מבינה שהן לא ממש חשובות לי כמו שהייתי בטוחה שהן.
פשוט, לםפי דעתי זה עובהר גבולות כשמישהו יושב לידך, מעיר כל הזמן הערות על העבודה שלך, הערות שגויות, שהולכותככ."זה לא נכון" "כי לא רשום פה" "אה כן רשום, אז זה נכון"
פה האיפוק שלי היה על מבחן, שדי עבר, אחרי שאמרתי לה 5 פעמים "תחפפי". אני לא חושבת שזה נעים לשבת ולכתוב ומעירים בחור ידיעה על מה שאת עושה.
זה כמו ששיחה כזו תהיה: "אימא שלי הולידה אותי" "לא נכון, את מאומצת" "לא, אימא שלי היא הביולוגית,אני אפילו דומה לה" "אז מה? סתם צירוף מקרים" "יש לנו את אותו דיאנאיי" "מי אמר?" *מראה דיאנאיי דומה* "אה, אוקיי אזאימא שלך הולידה אותך"
ואו, כי בלי האישור שלך לא הייתי יודעת!
ולאחר מכן, האיפוק שלי כבר הנדנד, וזה נגמר בזה שהיא משחקת בכוס פלסטיק כמה דקות, מה שהחל לעצבן אותי. היו סביבי 3 אנשים ולא ידעתי מי עושה את זה אז פשוט צעקתי לאוויר שיפסיקו. זה לא קרה. הרמתי את המבט וחיפשתי מאיפה הרעש, שהמשיך מאוד לעצבן אותי, וראיתי שהיא עושה את זה. "ורוניקה תפסיקי" ... "ורוניקה תפסיקי!"... ככה בהדרגה נגיד ונוספו סימני קריאה, ולרגע דחפתי לא חזק את רגלה כדי שתשים לב שאני מדברת, למקרה ולא שמעה. "מה?" "את מתעלמת מימני כשביקשתי שתפסיקי עם הרעש, ואת ממשיכה איתו מול הפנים שלי" "אה לא שמעתי אותך" ואז ממשיכה לשחק בכוס ולעצבן אותי.
ואולי נחזור קצת אחורה, אולי כמה שבועות בודדים. אמרו לנו לעשות עבודה בתנ"ך. בקבוצה שלי היו; ילד שישב לידי, מישהי נורא סביל, אפילו אני מתביישת לומר סביל אבל הוא נורמלי נורא, בטי וורוניקה. עשינו את העבודה בכיתה. היה יום שבטי לא הגיעה, היא חולת סכרת, אז היו לה בדיקות. לכן נשארתי עם בן, מי שיושב לידי, וורוניקה. ביום הזה זה היה שלב כתיבה, הרבה כתיבה.
זה נגמר בזה שרק אני כתבתי הכל, כי:
1) לבן הכתב די גרוע, כך שלא נתנו לו לכתוב
2) לורוניקה היו כאבי מחזור. מזוייפים.
תיראו בעובדה שהיא מתבכיינת כל יום על כאבי בטן. ממש כל יום. אמרתי לה אולי זה לה בעיהבתונה, כי היא אוכלת רק בורקסים וקולה\שוקו. היא אמרה שהיא אוכלת בסדר. אז אמרתי לה שתלך לרופא. היא אמרה שהיא לא רוצה. ועוד ויכוחים כגון "חם לי!" "אז תורידי את הג'קט" "לא רוצה" "אז תסבלי" "אני לא רוצה" "אז תורידי את הג'קט" "לא בא לי" "אבל אם חם לך, ואת לובשת ג'קט אז תורידי אותו!"
אני אחסוך קריאה, כי ככה רוב הויכוחים איתה.
ואגב, כן, אין קשר בין כאבי מחזור ליכולת כתיבה. לפחות לכאבים שלה יש.
מבחינתה היא דפקה את הירך בקיר, היא עיקמה את הרגל או משהו בסגנון.
והכי אהוב עלי.
יום 1: היא עיקמה את הרגל, על אמת, גססה ולא יכלה ללכת ובטי נתנה לה יד כתמיכה בהליכה הביתה.
יום 2:ורוניקה באה עם נעלי ספורט עם עקב של 7 ס"מ
אחח... אלו חברים נפלאים יש לי.
בסוף שואלים אותי למה אני מתבודדת
מעניין למה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: