אז, יש דבר שמציק לי בימים האחרונים.
אני לא יודעת אם הזכרתי חברה כזו, אבל גם אם כן או לא, אני חושבת שאקרא לה ניקול.
הסיבה למה התחלתי להרהר עליה(יהיו פיתולים, אנסה לא לבלבל את הקריאה/:) כי שברתי את הקרח עם שתי חברות קרובות.
לאחותי(7 שנים מעלי) לא היו ידידים טובים.
טוב, לא מכלילה, אחד היה נוראי, בעובדה שהוא ניסה לאנוס אותי בגיל חמש, אבל זה לא עבד לו כי אחותי נכנסה לחדר, אז אני לא זוכרת אם היא צעקה עלי שאתלבש ואצא מהחדר או שהיה סיפור אחר, אבל, זה היה.
*
כשאחת החברות נסעה לעיר שלה, אחרי שישנה אצלי, נזכרתי בניקול, ובמקרה שהיה איתה ממש מזמן, לפני שנתיים.
*
יש לי ידידה שאני מדברת איתה בין לבין, ג'ולי, שהיא יותר כמו מכרה, אתם יודעים, מדברת רק בבית הספר אבל מחוץ לגבולות הלימודים-אין קשר בינינו.
אז אני חייבת לומר שהיה לי מסובך לפני שנתיים, כפי שכאלו שקראו התבכיינות של ילדה בת 13 קראו, והיו לי בעיות חברה(טוב, גם עכשיו, רק שעכשיו זה די החמיר).
כך שג'ולי הציעה לי שאעזור לה לאסוף קרשים לל''ג בעומר, ואמרתי למה לא, אולי אז אוכל לחגוג איתה. נו, "לחגוג", לשרוף עצים ואוכל.
הלכתי איתה סחור סחור בעיר הקטנה שלנו, ופתום ראיתי את ניקול, והיא הציעה לעזור לנו, ושגם היא אוספת. אז היא אמרה שיש לה כבר עגלה, אבל יש לה עוד אחת בשבילנו.
הגענו לאותה עגלה וראינו מעבר לחומה קטנה(כמו מן חומת גן קטנה שכזו, או מבית הרוס) שני אחים, שניקול סיפרה לי שהם באותו גיל כמונו, אבל הבעיה שהם אידיוטים דפוקים שרבים כמו דתיים נגד חוטאים(אבנים) ומעשנים מכיתה ג'.
אז, ג'ולי וניקול הגיעו למסקנה שזו הצעה נהדר להשאיר אותי לבד כ-3 מטרים משני אחים שירצו לגנוב את העגלה.
*
(ציון בפינה - עצם העובדה שהן נתנו לי לעמוד לבד לשמור, הלחיצה אותי. לא יודעת למה, כל העיניין של שמירה לבד מלחיץ אותי. אבל נגד 2 בנים? מצטערת על החוסר פמיניזם, אבל פחדתי, עד כמה שהייתי ברוטלית, כי:
1-אני לא מכה חזק, גם אם כן, לא בלחץ כשאני סתם מעיפה ידיים בחוסר היגיון
2-כש'רבתי עם בנים', זה היה בצחוק. וחלש. אני נזהרתי לא להכאיב להם וכנ"ל אליהם)
*
אז, אחד האחים התקדם אלי ונלחצתי. כי זו אני.
הוא שאל מה השעה, ואני, תמימה ו'לא_רעה_לאנשים_רק_כי_אמרו_לי_שהם_רעים', עניתי בקלילות, למרות שעדיין הייתי לחוצה.
כי עם כל הכבוד, אני הייתי בחצר אחורית של ביניין ישן יותר מהמדינה הזו, באמצע הצהריים ביום שבת. לא אמורה להיות לבחור שום בעיה להכות אותי ולרוץ משם ם העגלה ששמרתי על.
אבל לא, נראה לי הוא עשה משהו נוראי ודפוק יותר.
הוא התקרב יותר מידי, יד על הישבן וניסה לנשק אותי.
אז ממחשבה מהירה+פעולה מהירה(שאני מאוד מודה שהייתה לי מאשר קיפאון) דחפתי אותו ואיך שהוא אמרתי לו להתרחק.
'איך שהוא'-בקול מאיים, בטון גבוהה, קול רועד, טון רגיל.(אני לא זוכרת, זה היה לפני שנתיים...)
מה התגובה שלו? "ואו"
לא 'ואו' של "ואו אישה עצמאיתD:"
אלא 'ואו' של "ואו מה הבעיות שלך אישה?"
והלך משועשע(ראיתי חיוך ואני זוכרת את זה).
טוב, אז מה עוד היה לי לעשות, מיד הוצאתי את הטלפון והתקשרתי אליהן שמיד יבואו למקום.
למה לא הלכתי? כי אז הייתי נוטשת את 'עמדת השמירה שלי', והיה לי ממש, ממש קשה להגות את עצמי, כמו שעדיין קשה לי לכתוב את זה פעם שלישית...
ואז מה היה קורה? גם הייתי מוטרדת וגם הייתי החלאה בסיפור.-.
הן לא הבינו מה הסיפור ובאו, והסברתי להן איך שהוא.
כי או שהסברתי בדרך מגוחכת, או שהן חשבו שאני כזו.
כי אני לא זוכרת אם הן צחקו עלי, או מימני, או בכלל לא צחקו אלא קיטרו משהו בסגנון של "בשביל זה קראת לנו? היינו כל כך קרובות להוציא את העגלה הזו!"
ולא היה לי מה לענות.
כי ממתי מלמדים ילדה בת 13 שאם היא עוברת הטרדה מינית אז היא לא סתומה שמפחדת להשאר לבד כ-3 מטרים מהמטריד+אח שלו.
אז זה סוכם בין שלושתינו שניקול תשאר, מישהי שבאמת מכה אנשים כשצריך, ואין לה בעיה לעשות את זה.
זה נגמר בזה שהלכתי עם ג'ולי, השגנו את העגלה המזורגגת, חזרנו לניקול, אספנו קרשים, ואני הלכתי לחברה הטובה השנייה, זו שהזכרת בהתחלה.
אבל היא לאומת זאת, הייתה בעצמה בשוק שהוא נגע בי.
אז, למה הסיפור הזה מציק לי? כי ניקול השאילה מימני ספר, שאני המלצתי לה עליו, די מזמן, מאוד אפילו, ולא החזירה לי.
והיא לא מדברת איתי ומתנהגת כאילו הקשר נותק בין שנינו(זה אחד הספרים האהובים עלי אז ברור שזה מציק לי)
אז אני פשוט מתחילה לחשוב שאולי היא לא באמת חברה, ושיקרה לי כל הזמן הזה.
וכתוצאה מהמחשבה הזו, אני נזכרת שמקרה הזה, שדי מרעיד עד עכשיו...
*
ביום יום אני מרגישה כאילו המקרים האלו לא השפיעו עלי בכלל, אבל כשאני חושבת לעומק אני מבינה שהם מאוד השפיעו עלי, משתי דרכיי ראייה:
דבר ראשון;
אני סציופובית. אני שונאת להיות במקום חדש. לבד.
ואני מאוד נמנעת מללכת למקומות עם הרבה אנשים.
חשבתי שזה סתם תוצאה של חוסר יציאה מהבית.
אבל לא, זה בגלל שאני מפחדת מאנשים(וגם עם המצב הביטחוני הנהדר שלנו בארץ, קשה שלא להיות פרנואיד מאנשים שנראים מחשיד...)
בנוסף זה מזכיר לי שהיה מקרה שבמקום שהסעה תסיע אותי מבר מצווה של ידיד ילדות(שאבא שלו הזמין אותי\:) עד הבית ב-1 בלילה, הייתי צריכה ללכת רבע שעה לבד באמצע הלילה, כי שום הורה שפוי לא היה מסכים לילד ללוות אותי, ושלי היו בטוחים שיסיעו אותי...
אז, ה-5 דקות ראשונות מישהו ליווה אותי, כי עד לשם יכל, ואני מאוד שמחתי מזה, כי אלו הדקות הראשונות בדרך היו חבורות של בנים עם נרגילות, ומצטערת להכליל, אבל פרנוייה ושתי הטרדות מיניות לא ירגיעו בחורה לידם באמצע הלילה...
וה-10 דקות הבאות היו ברחובות שקטים כאלו, שהדבר הכי נורא שיקרה זה שכלב יגנוב אוכל, אפילו חיות לא נדרסו בכבישים מרוב שהאזור שקט וניחוח כזה.
אבל אותי זה הפחיד יותר, מאוד. אני רעדתי, ויכולתי להרגע רק עם מוסיקה(למרות שזה לא מעשה חכם) אבל לא הייתה לי בטרייה, וממש ממש לא היה לי נעים להעיר את ההורים(טוב בעובדה שהם גם בטח היו ישנים עמוק...)
אפילו כשהיה סימן לחיים מאיזה בחור שדיבר בטלפון אני התחבאתי מאחורי איזה אוטו.
ואפילו ביום יום, אם אני יוצאת מתחנת אוטובוס ואני שמה לב שמישהו יוצא אני מיד נלחצת,מקווה מאוד שלא ילך בדרך שלי.
אז זה המצב שלי ברחובות לבד, אבל מה עם המשפחה?
בפסח האחרון הייתי באנגלייה, והלכתי עם אימא לסיור, ואחריו היינו מאוד רעבות, וליד נקודת המפגש היה שוק ענקי שחגג את יום ההולדת\מוות של שייקספיר.
ועד כמה שממש רציתי להנות, כי הייתה הופעה חייה של ריקודים, אוכל נהדר, ועוד הרבה דברים מעניינים שכאלו, לא נהנתי.
ניסיתי להתחמק מהמקום.
כי לא יכולתי שיש מסביב כל כך הרבה אנשים, זה חנק אותי וממש לא הקל עלי.
ואימא שלי שמה לב לזה, יותר מידי, עד שהיא שאלה "ממתי את כל כך מפחדת מאנשים?"
כך שכן, אני מפחדת מאנשים. אני מיד אלחץ אם תגידו לי להיות במקום חדש, לדבר מול אנשים, עם זאת, הכי קל לומר "מה אכפת לך מה הם חושבים עלייך? את לא תיראי אותם ויותר ותגמרי סיפור"
שלא לדבר שכשהייתה התחרות הראשונה שלי ב'שיג ושיח' הראשונה שלי(סתם משהו קטן-ניצחנו מקום ראשון בארץ, 11 ניצחונות רצופים, ו-0 הפסדיםD:) רבע שעה לפני היציאה לתחרות התחלתי לחשוב(וזה דבר נוראי כשאני בלחץ). 'מה אם אטעה בהגייה?' 'מה אם אדבר לא ברור?' 'מה אם לא אוכל לענות על שאלה?' ועוד שאלות מטומטמות, אבל אני רצינית שנכנסתי להתקף חרדה, ולקחתי 3 כדורי הרגעה מתמוססים עד שהייתי רגועה ונשמתי והפסקתי לרעוד.
ומה שמעתי כשחזרתי הביתה מאחותי;"מה אכפת לך מהם?"
טוב כשאת מפחדת מאנשים וממה שהם חושבים עלייך, כי את מתבגרת שמפחדת מהכל, כן אכפת לך.
דבר שני;
מרחב אישי. ברור שלכל בן אדם יש מרחב אישי, הרי לא תרצו שיצמדו אלייכם סתם.
הבעיה שאצלי הוא בערך 40 ס"מ מהגוף שלי. והיו הרבה מקרים שבנים מהכיתה שאני לא ממש רוצה שהם יהיו בקרבתי(כי סציופוביה זה אומר לפחד מאנשים, אפילו אם תכירי אותםD:) לסתם שאעשה להם טובה, כי אני הבן אדם הכי שנוא בכיתה, גם מבחינת בנים וגם מבחינת בנות(כנראה המושג 'תקבל מה שאתה מביא', למרות שאני מנסה בכל כוחי להיות נחמדה...), אז אין להם סיבה לבוא להתיידד.
אז כן, הם פלשו למרחב האישי שלי, והתחלתי להרגיש ממש לא בנוח, חנק.
ואו מעניין מאיפה הפחד של 'חדירה למרחב אישי' הגיעה..?
וגם חוץ מהדברים האלו, אני מתבגרת מובכת, קשה לי לפתח שיחות, והדברים האלו ממש לא עוזרים למצבי הבודד(כפי שראיתם בפוסט הקודם, שאי עומדת למחוק כי הוא נשמע לי פתטי כל כך...)
ונ.ב. לבורים שמסיבה כל שהיא יגיעו עד לפה.
1-ילדה בת 5 לא יכולה ללבוש משהו חושפני.
2-כשהבחור התקדם אחלי לבשתי גופייה מכיתה ג', שיער שומני ומנופח, מכנס עד הברכיים ונעליי ספורט שמנות, והו, אני ממש לא במודל היופי, כך שהוא לא הטריד אותי כי 'גיריתי לו את העין'
אלא כי הוא אידיוט
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: