אז רציתן לדעת את הסיפור שלנו, וחשבנו שזו דרך טובה כדי שתכירו אותנו יותר (:
אנחנו 3 חברות, אבל כל אחת מאיתנו גרה באיזור שונה בארץ, ולכל אחת מאיתנו יש סיפור שונה..המשותף הוא שכולנו סבלנו.
כל אחת תרשום את הסיפור שלה בפוסט נפרד. השתדלנו להימנע מטריגרים ומספרים שבמילא לא מייצגים את החולי. הנפש היא החולה העיקרית, ואנחנו, וגם אתם, שווים יותר ממספר.
כרגע נשתמש בשמות בדויים, אך בעתיד אולי נחשוף את שמותינו האמיתיים..
אני מיה, גרה באיזור המרכז ואני סובלת מאנורקסיה כבר 4 שנים.
מאז שאני זוכרת את עצמי היו לי בעיות עם הדימוי העצמי שלי (בעיקר עם דימוי הגוף) ותסמינים של הפרעות אכילה.
גם חברות שלי יכולות להעיד על זה... למשל, הייתה לי חברה ביסודי שהבית שלה היה ידוע כבית שתמיד יש בו הרבה אוכל וממתקים (למרות שגם אצלי בבית זה היה ככה, ותמיד חברות היו אוהבות לבוא אליי, כי היה לי בבית את כל האוכל שלהן לא הרשו..) ולאותה חברה היה משקל באמבטיה ותמיד כשהייתי באה אליה הייתי נשקלת ואם הייתי עולה במשקל לא הייתי אוכלת כלום.
גם כשהייתי קטנה והיו נותנים לי לטעום משהו והוא היה לי טעים, אז לא הייתי אוכלת אותו בתירוץ של "זה לא טעים לי", למרות שהסיבה האמיתית הייתה כי זה לא היה בריא או כי לא רציתי לאכול "סתם".
עוד תסמין הוא, שאף פעם לא הייתי אוכלת ליד אחרים, כי זה פשוט הביך אותי (למרות שאני יודעת שזו לא סיבה ריאלית, ושלא צריך להתבייש לאכול ליד אחרים..).
כמובן שההפרעת אכילה שלי לא התפרצה בבת אחת, ואני לא יודעת בדיוק מה גרם לזה להתפרץ, אבל היו 2 אירועים סמוכים זה לזה שאולי השפיעו:
1. בבית ספר הייתה הרצאה על תזונה, וכנראה שלקחתי את ההרצאה הזאת באופן אישי, כי מאותו יום כשחזרתי הבייתה אמרתי לאמא שלי שאני מפסיקה לאכול מאכלים מסויימים ושלא תכין לי אותם!
2. בוקר אחד נסעתי עם אמא לשופינג והמידה שהייתי רגילה לקנות הייתה צמודה עליי או אפילו קטנה, וזה לא היה רק בחנות אחת או שתיים, זה היה כמעט בכל החנויות. כשחזרתי הבייתה הסתכלתי במראה ופשוט התחלתי לבכות, כי ראיתי מפלצת שמנה.
רציתי לרדת רק 2-3 קילו כדי שאהיה במינוס ואז אוכל לאכול בלי להתחשבן. אך כשהגעתי ליעד שהצבתי לעצמי באותה תקופה, הצבתי לעצמי יעד חדש, נמוך יותר. וכשהגעתי ליעד הזה, הצבתי לעצמי יעד נמוך יותר, שוב. ואני מניחה שאת ההמשך אתם כבר מבינים לבד....
באיזושהו שלב ההורים הבחינו שמשהו לא בסדר. הופניתי לטיפול במרפאה להפרעות אכילה, אך זה היה מאוחר מידי, כי כבר הייתי בסכנת חיים.
אני ממש זוכרת שצעקו על ההורים שלי "איך לא הבאתם אותה קודם?"
אבל את האמת שזו לא ממש הייתה אשמתם, אני פשוט הסתרתי את זה ממש טוב. אפילו את המדרגות בבית לא עליתם לידם, כי הייתי ממש חלשה ולקח לי 10 דקות לעלות אותם, ולא רציתי שהם ייראו. את השאר אני לא אפרט, כי אני לא רוצה לטרגר אף אחד.
הבהתחלה לא הבנתי שמשהו לא בסדר איתי, ולא הבנתי מה הם רוצים ממני. "אני? אנורקסיה?! לא יכול להיות.." "אני לא מספיק רזה בשביל להיות אנורקסית". "הכל בסדר איתי", אבל זה רק מה שחשבתי...
החודשים הראשונים של הטיפול במרפאה לוו בהרבה בכי, צעקות, התקפי זעם, התקפי חרדה, סירוב לאכול, ובכלל, חוסר שיתוף פעולה. אני לא רציתי את העזרה שלהם, כי לא ראיתי את זה כעזרה, ושוב- לא חשבתי שאני צריכה עזרה. כעסתי על כולם שהם רוצים להשמין אותי. כשהם אמרו לי שאני בסכנת חיים ושאני עלולה לקבל דום לב ללא התראה, צחקתי ואמרתי שאין סיבה שזה יקרה. חשבתי שהם אומרים את זה כדי להפחיד אותי ולגרום לי לאכול, אבל זה לא הפחיד אותי כי לא חשבתי שזה יקרה, וגם כי העדפתי למות מאשר לעלות במשקל (עצוב להגיד את זה, אבל זה נכון..).
אני זוכרת שאחרי חצי שנה של טיפול, הדיאטנית שלי שאלה אות אם אני רוצה להבריא, בהתחלה הירהרתי, כי רציתי לענות לה תשובה כנה, ועניתי לה שאני רוצה להחלים, אבל להיות רזה (כמובן שנקודת המבט שלי לרזון לא הייתה אובייקטיבית..כי אם נהיה אובייקטיבים לרגע, זה אפשרי להיות בריאה ורזה).
אחרי כמעט שנה וחצי מייסרת של טיפולים, אישפזו אותי במחלקה פסיכיאטרית בשל ההפרעות אכילה ונזגרותיה ("צרות באות בצרורות" כמו שאומרים...). מאז חוויתי עוד 2 אשפוזים נוספים.
אני יכולה להגיד שהאנורקסיה שינתה אותי בכל המובנים, היא פשוט הרסה אותי ובנתה אותי מחדש, בצורה הכי גרועה שאפשר-
מילדה חברותית שכל הבית שלה היה תמיד תמיד מלא בחברות ושלא נמצאת לבד לרגע, האנורקסיה הפכה אותי לילדה בודדה בלי חברים, אך אני מודה שגם אני הרחקתי את כולם ממני.
מילדה מאושרת, שמחה וקופצנית, האנורקסיה הפכה אותי לילדה בדיכאון קשה שלא יצאה למעלה מ4 חודשים מהבית (או יותר נכון מהחדר), עם פגיעה עצמית ומחשבות אובדניות.
מאחת שאוהבת לצאת ולבלות, האנורקסיה הפכה אותי לילדה ששום דבר לא מעניין אותה, מלבד התעסקות אובססיבית באוכל, קלוריות ומשקל.
מילדה רגועה, הפכתי למשוגעת בגלל אוכל (פאקינג אוכל!!! וזה הפך אותי למטורפת!!!!)
הרשימה עוד ארוכה, אבל אני באמת יכולה להגיד שכשאני מסתכלת לאחור, אני רוצה לבכות מהתקופה הזאת..זו הייתה התקופה הכי גרועה בחיים שלי!
היום אני יכולה להגיד שאני נמצאת במקום הרבה יותר טוב. שאני זו ששולטת במחלה ולא היא ששולטת בי. אשקר אם אגיד שאני במצב מעולה, כי המלחמה היא אינסופית אבל אני יודעת שמאחורי כל קושי מסתתר הישג. אני כרגע מטופלת באותה מרפאה להפרעות אכילה ואצל פסיכולוג פרטי.
היום אני יודעת שאני לא אתן לעצמי לחזור אחורה, ואני יודעת שהמלחמה הזאת שווה את זה. וזה אולי יישמע אירוני, אבל החלום שלי הוא להיות פסיכולוגית להפרעות אכילה... הבטחתי לעצמי שברגע שאני אצא מזה, אני אעשה הכל כדי לעזור לאחרים לצאת מזה. אני יודעת שהמקום הזה הוא גיהנום.
אני מקווה שהעברתי את המסר שקיוויתי להעביר, ולא את ההפך, והלוואי ואני אשמש כהשראה!! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
