אתמול, ערב לפני הבגרות בלשון, אח שלי הביא לי את הגלאקסי 4s הישן שלו. יש לו פלאפון חדש, אז במקום למכור אותו ביוקר באינטרנט, הוא מוכר אותו בזול לי- 1000 שקל, ואתמול הבאתי לו את ה50 הראשון חחחחחח בתשלומים! קיצר, לא הייתי מוכנה למה שקיבלתי... הדבר הזה עצום!!! המכשיר הזה ארוך בטירוף, ופשוט לא נכנס לי לכיס. ואין מצב שאני מתחילה להסתובב עם תיק רק בשביל פלאפון... ולהחזיק אותו כל הזמן זו גם לא אופציה. הפלאפון צריך להיות המשרת שלי, לא אני המשרתת שלו. ועוד אני רגילה למיני גלאקסי הראשון, שבקושי מילא לי את הכיס. אז מהרגע שראיתי אותו התחלתי להתלבט לגביו, אבל כבר התחלנו להעביר אליו את השירים מהפלאפון הישן, ובסוף החלטתי לתת לו כמה ימים ניסיון. משום מה עדיין הרגשתי חרא לגבי זה ולא הבנתי למה...
אגב, כשעוד הייתי אצל אחי היה לנו קטע משעשע באחת השיחות-
אני: "מה זה הגודל הזה?! אני בחיים לא אסתדר עם כזה ארוך!"
אחי: "נו, רואה איזה מזל שאת לסבית?!"
כשהגעתי הביתה עם שני הפלאפונים וקלטתי שמעכשיו ועד להודעה חדשה אני משתמשת בגלאקסי 4s נפל לי האסימון- אני בוגדת. אני בוגדת במיני גלאקסי שעבר איתי רגעים כל כך קשים, השמיע לי שירים באוזניות והתקשר לחברים כשאיזו בחורה שברה לי את הלב. איך אני יכולה להחליף אותו באחר... הסתכלתי על הפלאפון הענק הזה, כל כך דק וארוך (ממש מצה דיגיטלית), ופשוט התחלתי לבכות.
השעה כבר הייתה 12 בלילה, והמצב רק הדרדר. למרות שידעתי שזו תקופת ניסיון, ואני יכולה לחזור תמיד לפלאפון הישן או לחסוך לפלאפון יותר טוב מהישן ויותר קטן מהחדש, המשכתי להתייסר. הבגידה כאבה הרבה יותר מהגודל... (טוב, עכשיו אני באמת מסתכלת אחורה וצוחקת! וגם קצת בשוק מעצמי, יש לציין...)
איכשהו הכאב גלש לנושאים אחרים... דמיינתי איך ביום שלישי כשאני נפגשת עם מאיה אני מספרת לה כמה שאני מפחדת לאבד אותה ואיך לפעמים אני מרגישה ריחוק שבתכלס לא באמת קיים. ושאני מסבירה לה שאני רק רוצה לשתף ושהיא חברה טובה.
ואז חשבתי על הבגרות מחר, ועל כמה צפוי שידפקו לנו בגרות מזעזעת ומסובכת.
ב1 וחצי בלילה הלכתי לחדר של אחי (השני) והוא חיבק אותי והציע לי להשאר לישון לידו. רעדתי כמו מטורפת, ולאט לאט נרגעתי ונרדמתי. ב2 התעוררתי מהנחירות שלו, חזרתי לחדר שלי ונרדמתי ב3 בערך, אחריי מחשבות רבות על משמעות הקיום שלי ועל העולם הטכנולוגי של ימינו. (מחשבות שהביאו, מן הסתם, לעוד קצת דמעות)
איכשהו אחריי כל החרא הזה, הבגרות הלכה דווקא דיי טוב. את כל הקטע הזה כתבתי מהפלאפון החדש, שאחזיר בסופ"ש לאחי. לא רוצה את מיני המחשב הנייד הזה אצלי... עם כמה שהוא מגניב ושאפשר לעשות איתו המון, אני מעדיפה אותם קטנים ונוחים.
אין ספק שזה הדבר הכי דפוק שכתבתי אי פעם... מתחילה באמת לפקפק בשפיותי.
כינוי:
-CONTAGIOUS-
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
