Losing Grip
|
| 2/2014
למה לעזאזל?
למה לעזאזל יש לי חברים שמתקשרים אליי המון ומסמסים לי כל יום, מתלוננים על הבעיות שלהם ומבקשים הקשבה, תמיכה ועצות, ואני שם בשבילם 24/7, אבל כשאני צריכה משהו פעם בהמון זמן, הם לא שם בשבילי?
למה לעזאזל כשאני פורקת לחברה את החרא שאני מרגישה, ולא משהו כבד מדי, היא אומרת שתחזור מאוחר יותר ולא חוזרת בכלל, וזה אחריי שבמשך שבועות אני עוזרת לה עם איזו בעיה מזויינת?
למה כשחברים טוחנים לי את השכל עם הבעיות שלהם, אני כותבת ו/או אומרת מגילות, מנתחת את הסיטואציה שלהם ומנסה למצוא פתרונות, אבל כשלי יש בעיה אני מקבלת שתי מילים עלובות- "יהיה בסדר"?
למה, כוסאמאמק, למה אנשים נעלמים לי פתאום לכמה ימים, דווקא כשאני הכי צריכה אותם, ואז חוזרים אליי כשכואב ועצוב להם?
למה כשאני צריכה עזרה אז "יהיה בסדר", "אל תדאגי", "יעבור", "את תתגברי" ועוד חרא בסגנון?
אני שונאת את כולם. נמאס לי כבר להתחבר לאנשים, ולמרות שקשה לי, להפתח ולעשות מאמצים. נמאס לי להכיל אחרים עם הבעיות המסריחות שלהם, להקשיב לכל אחד ולחשוב כל היום איך לעזור. נמאס לי מההגדרות המזויינות האלה "חברים הכי טובים" "חברים טובים"... כולם יכולים ללכת לעזאזל. אף אחד לא חבר טוב, ובטח שלא הכי טוב. כולם חברים רק כשנוח להם, רק כשהם צריכים, רק כשחסר חברים במלאי.
אף אחד לא יודע מה עובר עליי ומה מכאיב לי, כי לא טרחו אף פעם לשים זין.
נמאס לי ממצבי הרוח המשתנים. הכל בגלל בני אדם. מי הם בכלל? הם לא שווים אותי. ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אני באמת לא מאמינה, כי מעולם לא חשבתי שאצטט את האקסית המיתולוגית שלי, אבל- אני אדונית לעצמי... ואת המשך הציטוט אשמור לעצמי, כי המחשבה הזאת מעבירה בי חלחלה.
בפעם המיליון, והלוואי שאפנים והיא תהיה האחרונה- מי בכלל צריך אנשים.
| |
|  כינוי:
-CONTAGIOUS- |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
