אם אומר שאני לא מכירה את התחושה הזו, אשקר.התחושה הזו שאתה לבד בעולם.
התחושה הזו שיש אנשים שטוענים שטיפשית..
לא פעם יוצא לי לתהות פשר העניין..
פשר המצבים להם אני נכנסת,
פשר העצבים שלי.
ושוב, בתוך כל הבלגן הזה של החיים, אני לא מוצאת את עצמי.
והשקט האהוב מתעלם ממני, כאילו מעולם לא היה.
הדממה ההיא, שכאשר היא אופפת, היא מדליקה אותי ברוגע והתרגשות פה אחד.
כשפתחתי את הבלוג, אם אומר את האמת, לא צפיתי את עצמי משתפת פה ושם מעבר לפריקות.
מעבר אליי, מעבר לבלגן.
לא פעם פתחתי בלוג.. וחששתי. מאני עצמי..
מהסיפורים הגאים, לאופי, ולסגנון מוזיקה.
וכשחושבים על זה לעומק, אני בספק שקל להיפתח כל כך מהר.
אז אני עוזבת עכשיו,
העייפות גוברת על האנרגיה שנותרה,
ונגמר לי הכוח.
לילה טוב