brand new day
מחשבה קטנה שעברה לי בראש ולא נותת לי לנוח.
תנו לי דף תנו לי עט... צריך לרשום את זה ! |
| 2/2014
 חברים? .. איפה אתם איבדתי אתכם!
יש לי איזו הרגשה כזאת שיש הרבה מה לספר ואני לא יודעת מה. תחושה כזאת שאני מלאה מבפנים ואני רוצה להתרוקן ואין למי, אני מסתכלת סביב ורואה ריקנות. אין לי עם מי לדבר. ויש לי חברים, אבל אני לא יכולה לספר להם, לא יכולה לפתוח את הפה לידם. אני נפגעת כל יום מחדש, ואולי הם לא מתכוונים לפגוע אבל זה קורה. ואז מגיע השלב שעצוב ורע לך. אין מה לומר ואין גם למי. הדמעות לא זולגות. ובאלי לבכות מאוד מאוד. אבל אני לא מצליחה כי זה קשה. קשהלהוציא ממני משהו שנספג בי כל כך חזק, וקשה גם לסחוב את זה איתי. יש אנשים שיבינו למה הכוונה. כאלה שיודעים איך זה מרגיש. אתה מסתכל על כל האנשים שקרובים אלייך ואתה אומר לעצמך שזה לא פייר. אחרי פעם אחת שחוויתי כבר תחושה כזאת, אני כבר רגילה ולא מצליחה לבכות, כי אני כבר פגועה מבפנים, הרבה זמן. איבדתי את ההגדרה בראש שמגדירה מה זה חברים. פעם הייתי בטוחה שיש לי את החברים הכי טובים, ושאני יודעת מה זה חברים. הייתי בטוחה שאני יכולה לסמוך עליהם ולעשות בשבילם הרבה. איבדתי את תחושת החברות והאמון. וזה הדבר הכואב ביותר שחוויתי, יותר כואב מכאב פיזי, כזה שהייתי גורמת לעעצמי בכל פעם שהייתי מקבלת התקף עצבים. ובכיתי לילות שלמים בכיתי... במשך חודשים. חיפשתי חבר. חיפשתי אמון שאיבדתי. היה לי רע... ועכשיו אחרי שסלחתי(אבל לא בלב) להם והם אפילו לא מבינים למה שהם גרמו לי, הם ממשיכים. חשבתי שדברים השתנו. הבנתי שאני נמצאת בחברה הלא נכונה, אבל אני לא יכולה לעשות כלום בשביל לשנות אותה. אולי אני פוחדת (מי יודע?) פוחדת לחזור למצב שבו הייתי לפני שנה. הרגע הכי מפחיד בחיים שלי. תחושת הדיכאון העמוקה. לא ניסיתי להתאבד אולי. אבל זה הפך את זה ליותר קשה. הייה לי קו מחשבה אופטימי שגרם לי להבין שאני אצא מזה. אבל זה הפך את זה לסבל למשך זמן רב (רע יותר ממה שאפשר לתאר). כשאני נזכרת לפעמים במה שהרגשתי, ובאיך שהתייחסו אליי יורדות לי דמעות. אומרים שאנשים ששורדים דברים קשים (התעלליות, דיכאון, כאב פיזי.. מה שתרצו) אלה האנשים שיש להם מטרות גדולה בחיים, ולא אלה שחזקים פיזית. כי כשיש לך מטרה שאליה את שואף, משהו שמחכה לך בחוץ או איזה מחשבה טהורה שאתה יכול להיתפס בא אתה תצליח לשרוד. אני לא ילדה עם בעיות פיזיות או שומן עודף או כל דבר שכיום נטפלים אליו אצל הנוער וצוחקים עליו( לא שאני חושבת שזה נכון) ובכל זאת אני לא מבינה מה עשיתי להם רע. גם האופי שלי לא מגעיל, הייתי יודעת את זה כבר אם כן. ועצוב לי מאוד על כל מה קרה. זה מין חריטה בלב, שריטה שתישאר תמיד. זה בהחלט הפך אותי לחזקה יותר נפשית. יש משפט שאומר "מה שלא הורג אותנו, עושה אותנו חזקים יותר". אומנם לא ניסיתי להתאבד אבל איחלתי לעצמי מוות. לא הסתכלתי על מכוניות בכביש, ולא ויתרתי על להכאיב לעצמי. מה שבאמת הציל אותי זה שיש לי חלומות והם רק עזרו לי להתנתק ולאמין שיש עתיד ולא הכל נגמר.
אבל כל מה שקרה ואיבוד האמון שלי במושג חברות, לא מונע ממני לחשוב שאולי יש דבר כזה חברים רק צריך למצוא אותם. חברים זה אנשים שלא יטפלו לדברים הקטנים, לא יחפשו סיבות לריב,להשפיל, או לצחוק וללעוד מול כולם, כאלה שכשיראו אותכם, יחייכו בלב. ולא כאלה שכשיראו אותכם יחשבו מחשבות אפלות, כמו קנאה, או סתם שנאה. אל תקראי לי החברה הכי טובה שלך אם את משקרת ל בפנים !
עכשיו אני ל יודעת מה לעשות כי אני מרגישה שיום הם חברים ויום הם שוכחים, אני מרגישה שהם ציניים, ואבדתי בתוך המחשבות שלי. אין לי מה לעשות.
HELP!
| |
|
כינוי:
liat_adler
בבלוג זה
בכל הבלוגים
