אתה לא תראה איפה כואב, לא רואים את המקום הזה. אפילו הדמעות לא יכולות
לתאר לך מה אני מרגישה.
בדידות- היא עדיפה על פני אנשים ששם אבל לא באמת שם.
למה לא ראיתי את זה לפני? לא הייתי צריכה להאמין לסמוך.
שוב נופלת לאותה מלכודת.
הוא מדבר אלייך כל כך יפה, מבטיח, אוהב, נותן תחושה שהוא שם, כשאת
איתו את לא מפחדת מכלום.
ואז רגע אחד בא המבחן האמתי, המבחן המכריע, התוצאה אומרת הכל גם אם את
לא מסכימה איתה. זאת המטרה שלה-לפתוח לך את העיניים.
והלב מתמודד, כואב לו, הוא מרגיש, זה כבר לא אותה ההרגשה של ההתחלה,
פרפרים בבטן ואהבת נעורים נכזבת.
עכשיו זה כבר בגידה. לא הוא לא הלך עם מישהי אחרת.
פשוט ברגע המכריע, במבחן הוא ברח עזב אותך לבד, לא בא, לא פעם ראשונה,
לא שנייה ולא שלישית.
ואת עומדת מחכה, לא מבינה איך אפשר, איך הלב שלו נותן לו מסכים לו
להתנהג ככה, הרי הוא אמר שהוא אוהב.
וכשאני צריכה אותו מחכה לו, הוא לא פה
והרי אמרתי לו כבר לא פעם שאיתו אני רגועה, שלוה, איתו אני לא מפחדת משום
דבר בעולם הזה, איתו אני אכבוש הרים ופסגות, אתמודד עם כל הכאבים הפחדים והחיים
הלא פשוטים האלה. אבל הוא לא לצדך ברגע אחד, כשבא המבחן האמיתי, הדיבורים כבר לא
עוזרים כאן נבחנים רק המעשים, לדבר זה אחד, לעשות זה שני.
הראש חושב בהגיון מסתכל בעיניים, הלב לא מסכים לי להאמין בזה.
ואתה לא כאן, אני מחכה ומחכה ומחכה, למה אתה לא כאן?
למה אתה מוותר עלי ככה?
הבטחתי לך להיות לצדך תמיד לא משנה מה אבל זה בתנאי אחד שגם אתה תקיים
את זה.
ולא קיימת, וכבר לא משנה כמה אני ארצה, משהו בלב נשבר, משהו בתוכי
נפל, התנפץ ועכשיו נותרה רק ריקנות.