| 2/2014
לדבר לקיר
יש ימים שאתה מרגיש שאתה מתנהג אחרת, שאתה לא דומה לעצמך. רגעים שאתה עושה או אומר משהו ואומר לעצמך, לא ככה רציתי להגיב, זאת לא הדרך, זה לא אני. ויש רצון לשנות את זה בעצמך, אבל לא תמיד מצליח. כי כשזה קורה אתה לא חושב על הדרך שאתה עושה משהו.
יש ימים שאתה מרגיש שאתה מדבר יותר מידי, אבל לא סתם. אתה מדבר לקיר, אין מי שיענה. אתה מספר, ואף אחד לא רוצה לשמוע. אנשים מהנהנים עם הראש, אבל לא באמת שומעים. ואתה מרגיש את זה ולא עושה עם זה כלום. כי אין מה לעשות. אתה רק מדבר יותר וחוזר על הדברים, ואז מרגיש מן תחושה שהבעת את עצמך יותר מידיי וללא מטרה. כאילו שזה לא אתה, ועוד הפעם הרגשה שלא היית אמור להגיב ככה.
כאילו הרגע שאתה מבין שאתה נמצא בזמן הלא מתאים, במקום הלא מתאים, ואומר את הדבר הלא מתאים. הרגשה שאתה רוצה ורוצה ורוצה ורצה את זה אחרת. וזה לא מצליח. ואז בא התסכול, וההבנה שזה לא אחד הימים הטובים שעברת.
כל כך רוצה שכבר תבוא התקופה הטובה, שהפוסטים שאני אכתוב יהיו אחרים. ולא יהיו לי המחשבות המתבודדות האלה בראש שבאות לי ברגע הראשון שאני סותמת ומתחילה לדבר. ושבעתיד אני אוכל להיזכר ולומר על הימים האלה "כמו בימים הטובים".
אז מה אני צריכה לעשות? לדבר בלי סוף? העיקר שאני לא אסתום ואתחיל לחשוב !! :(
| |
קרוב ליפול
אני קרובה ליפול. ליפול להרגשה הזאת של הדיכאון, זאת כשאתה אומר לעצמך שאין לאן להמשיך. ויש מחשבות כאלה, חסרות תקווה.
אני שומעת שיר, והמנגינה שלו עצובה. והיא גורמת לי להיזכר, שמתחת לחיוך שאני לובשת מסתתר הר של בעיות שעוצרות אותי מלזוז, להנות, ולהאמין.
אז מה אם נהניתי יום אחד, יום שבו הרגשתי שהעולם מדהים, והחיים יפים. היום נזכרתי שזה היה סתם רגע, ושעוד בשבוע שעבר היה לי הר בעיות שעוד לא הצלחתי להתמודד איתם. והיום נזכרתי שהם עוד קיימות. אז בשביל מה?
פעם חשבתי שהבעיות שלי, שיש לי בחיים אלה מכשולים ואתגרים, וכיף לפתור אותם. כי בלעדיהם היה לי משעמם והחיים היו רגילים. זה עזר לי להתמודד עם מצבים קשים. כנראה שהיה לי כל כך רע שהראש מצא משהו שיעסיק אותי, ויציל אותי לפחות לקצת זמן. ועכשיו אני מרגישה שהבעיות האלה, הם מכסה של לחץ שלוחצת, ולוחצת, ולוחצת.. ואני אתפותץ בסוף. כנראה שאני הייתי חזקה מספיק לשאת את זה בינתיים. אבל מה יקרה אם אני אתפוצץ. אני לא רוצה לחזור לגיהנום הזה של הדיכאון.. היה לי רע. כנראה שאני מהאנשים האלה שמראש קבעו שהם ירגישו רע ויעברו סבללל....
אבבל הכל תלוי במחשבה. ואני לא הולכת לוותר לעצמי. לא מוכנה להרים ידיים. אני אלחם, ואהפוך את הבעיות לאתגרים. ואולי אשמע שיר עם מנגינה שמחה שיעזור לי להיזכר ברגעים הטובים שיש לי בחיים. :)
| |
 בוקר...טוב
בוקר... שבו קרני השמש נכנסות לחלון. ואין כוח לקום, רק רוצה להתכרבל במיטה ולישוון. אבל מה לעשות חייב לקום.
בוקר של כיף וחיוכים לכולם, שיהיה לכם יום מהנה ומלא הפתעות משמחות. ואל תורידו את החיוך מהפנים :)))
!!GOOD DAY FOR EVERYBODY
| |
רצח בלב שלם
הנושא של השבוע גרם לי לרגע להיזכר באירוע טרור שקרה בבורגוס (אני חושבת), כשפוצץ אוטובוס מלא תיירים ישראלים.
כשאתה שומע את את זה אתה פתאום חושב לעצמך איך ולמה זה קרה? כאילו ישבה קבוצה של טרוריסטים שבטוחים שצריך לחסל אותנו מתוך שנאת חינם ותכננו איך לעשות את זה. "מה עשינו?" זו השאלה הראשונה שעולה לי בראש. אם אתם חושבים שאנחנו כאלה מרושעים ורוצחים, ואתם בטוחים שחייב לחסל אותנו על "מה שאנחנו עושים" לאנשים רגילים, אז תסתכלו על עצמכם. זה בדיוק מה שאתם עושים לנו כרגע. אתם מתככנים לחסל קבוצה של אנשים חפי פשע על כלום. רק על זה שיצאו לטיול בעולם, ובטוחים שכולם במדינה ההיא הם חברותיים ולא הולכים לפגוע בהם. איך אתם יכולים להאשים אותנו על מה שאתם עושים. תתסתכלו, תפתחו עיניים. אתם אומרים שצריך להרוג אנשים שרוצחים, אבל בעצם אתם עושים את זה. אולי מישהו היה צריך לקבץ אותכם באוטובוס ולפוצץ אותו, כי אתם החלטתם שזה העונש לרוצחים, אז זה העונש שלכם. העונש של כל מי שרצח. זו כנראה אחת הסיבות שאין עונש דין מוות במדינה. אנחנו לא רוצים להפוך למה שהאנשים הרוצחים האלה עושים. כי אז גם אנחנו נצטרך לשאת בעונש. זה לא יהפוך אותנו לטובים!!!
מאיפה נביא את הבטחון להסתובב חופשי בעולם, או לשחרר את הקרובים שלנו, כשרוצחים בעולם בטוחים שהם עושים את הדבר הנכון, כי זה מה שלימדו אותם מאז שהם קטנים. אפילו בלי להכיר או לגלות אותנו, ולדעת שאנחנו אנשים רגילים לכל דבר בדיוק כמו במדינות שלהם.
זה פשוט לא פייר כלפי מי ששילם את המחיר והיה חף מפשע, כמו אלה שהיו באוטובוס!! לא הוגן !!
| |
 חברים? .. איפה אתם איבדתי אתכם!
יש לי איזו הרגשה כזאת שיש הרבה מה לספר ואני לא יודעת מה. תחושה כזאת שאני מלאה מבפנים ואני רוצה להתרוקן ואין למי, אני מסתכלת סביב ורואה ריקנות. אין לי עם מי לדבר. ויש לי חברים, אבל אני לא יכולה לספר להם, לא יכולה לפתוח את הפה לידם. אני נפגעת כל יום מחדש, ואולי הם לא מתכוונים לפגוע אבל זה קורה. ואז מגיע השלב שעצוב ורע לך. אין מה לומר ואין גם למי. הדמעות לא זולגות. ובאלי לבכות מאוד מאוד. אבל אני לא מצליחה כי זה קשה. קשהלהוציא ממני משהו שנספג בי כל כך חזק, וקשה גם לסחוב את זה איתי. יש אנשים שיבינו למה הכוונה. כאלה שיודעים איך זה מרגיש. אתה מסתכל על כל האנשים שקרובים אלייך ואתה אומר לעצמך שזה לא פייר. אחרי פעם אחת שחוויתי כבר תחושה כזאת, אני כבר רגילה ולא מצליחה לבכות, כי אני כבר פגועה מבפנים, הרבה זמן. איבדתי את ההגדרה בראש שמגדירה מה זה חברים. פעם הייתי בטוחה שיש לי את החברים הכי טובים, ושאני יודעת מה זה חברים. הייתי בטוחה שאני יכולה לסמוך עליהם ולעשות בשבילם הרבה. איבדתי את תחושת החברות והאמון. וזה הדבר הכואב ביותר שחוויתי, יותר כואב מכאב פיזי, כזה שהייתי גורמת לעעצמי בכל פעם שהייתי מקבלת התקף עצבים. ובכיתי לילות שלמים בכיתי... במשך חודשים. חיפשתי חבר. חיפשתי אמון שאיבדתי. היה לי רע... ועכשיו אחרי שסלחתי(אבל לא בלב) להם והם אפילו לא מבינים למה שהם גרמו לי, הם ממשיכים. חשבתי שדברים השתנו. הבנתי שאני נמצאת בחברה הלא נכונה, אבל אני לא יכולה לעשות כלום בשביל לשנות אותה. אולי אני פוחדת (מי יודע?) פוחדת לחזור למצב שבו הייתי לפני שנה. הרגע הכי מפחיד בחיים שלי. תחושת הדיכאון העמוקה. לא ניסיתי להתאבד אולי. אבל זה הפך את זה ליותר קשה. הייה לי קו מחשבה אופטימי שגרם לי להבין שאני אצא מזה. אבל זה הפך את זה לסבל למשך זמן רב (רע יותר ממה שאפשר לתאר). כשאני נזכרת לפעמים במה שהרגשתי, ובאיך שהתייחסו אליי יורדות לי דמעות. אומרים שאנשים ששורדים דברים קשים (התעלליות, דיכאון, כאב פיזי.. מה שתרצו) אלה האנשים שיש להם מטרות גדולה בחיים, ולא אלה שחזקים פיזית. כי כשיש לך מטרה שאליה את שואף, משהו שמחכה לך בחוץ או איזה מחשבה טהורה שאתה יכול להיתפס בא אתה תצליח לשרוד. אני לא ילדה עם בעיות פיזיות או שומן עודף או כל דבר שכיום נטפלים אליו אצל הנוער וצוחקים עליו( לא שאני חושבת שזה נכון) ובכל זאת אני לא מבינה מה עשיתי להם רע. גם האופי שלי לא מגעיל, הייתי יודעת את זה כבר אם כן. ועצוב לי מאוד על כל מה קרה. זה מין חריטה בלב, שריטה שתישאר תמיד. זה בהחלט הפך אותי לחזקה יותר נפשית. יש משפט שאומר "מה שלא הורג אותנו, עושה אותנו חזקים יותר". אומנם לא ניסיתי להתאבד אבל איחלתי לעצמי מוות. לא הסתכלתי על מכוניות בכביש, ולא ויתרתי על להכאיב לעצמי. מה שבאמת הציל אותי זה שיש לי חלומות והם רק עזרו לי להתנתק ולאמין שיש עתיד ולא הכל נגמר.
אבל כל מה שקרה ואיבוד האמון שלי במושג חברות, לא מונע ממני לחשוב שאולי יש דבר כזה חברים רק צריך למצוא אותם. חברים זה אנשים שלא יטפלו לדברים הקטנים, לא יחפשו סיבות לריב,להשפיל, או לצחוק וללעוד מול כולם, כאלה שכשיראו אותכם, יחייכו בלב. ולא כאלה שכשיראו אותכם יחשבו מחשבות אפלות, כמו קנאה, או סתם שנאה. אל תקראי לי החברה הכי טובה שלך אם את משקרת ל בפנים !
עכשיו אני ל יודעת מה לעשות כי אני מרגישה שיום הם חברים ויום הם שוכחים, אני מרגישה שהם ציניים, ואבדתי בתוך המחשבות שלי. אין לי מה לעשות.
HELP!
| |
|
כינוי:
liat_adler
בבלוג זה
בכל הבלוגים
