*אני נמצאת בתהליך מייגע של פטור משירות צבאי
מסיבות רפואיות ונפשיות.
א מ י ת י ו ת
מ א ו ב ח נ ו ת
אני מקבלת ייחס בלתי יאומן מהמערכת האטומה הזאת.
מערכת שאני מכבדת בסופו של היום.
שכיבדתי.
מערכת ששומרת על המדינה שלנו
מצב שמשעשע לכדי בכי אותי באופן אישי.
אך מערכת שעיוורת לעובדה שיש בה פגמים כה רבים
שאין לה אפשרות לכפות את עצמה.
לפחות לא על אלו שבאמת ובתמים לא-מתאימים-לה.
מערכת השטן עבורי כרגע.
מערכת שמאמללת אותי.
עשיתי טעויות בדרך, יכולתי לעשות את התהליך הזה מהיר יותר.
אבל עכשיו אני כאן,
באמצע,
בין סוף החיול לשירות סדיר
ללא טירונות
עם חוגר
ללא מפקד, יחידה או בסיס
עם התקפי חרדה וזעם
במצב רפואי ונפשי ירוד
ועם הרבה התעלמות, אטימות וחוסר אמון מצד המערכת.
בנוסף לכך..
ישנם כמה דברים נוספים שעוברים \ דורסים את חיי כרגע.
כי כמובן שאי אפשר להגיש חרא בלי לתבל קצת
למי שנכנס לבלוג שלי, לשם שינוי, לא בטעות, וקרא, לשם שינוי, עד לכאן,
ראה הוזהרת.
זהו פוסט פריקה מתסכל.
שלא יתן לך יותר מדי.

-

מהאדם הרגוע
שהתחיל
שפרח
שהשרה אהבה בכל מקום
שהייתה לו סבלנות עד אין קץ
שלימד והדריך אחרים מאז ומתמיד
שהאמין
שהייתה לו דרך
וצורת חשיבה חיובית ומקבלת
שעבד על עצמו כל הזמן
שהשתקם
שהשתפר
מהאבן החזקה של כולם
אחרי תהליך של פריחה אמיתי
של תקופה כה טובה

איך יכול להיות
שאני מרגישה חלשה
בעמדה חלשה.
כה חלשה, שוב.
איך זה יכול להיות
אני מרגישה שהפכתי לפיסת נייר טואלט מצומקת, שסבלנות לא קיימת בלקסיקון שלה.
אין בי סבלנות, או כח הכלה יותר
אני עולה באש מעצבים מכל דבר קטן, ומכל אדם בסביבתי.
אני מרגישה שאני נדחקת לפינה
שהם דוחקים אותי לפינה
אני לא מעכלת את המציאות המעוות הזו
ושאני בתוכה

אני מרגישה נורא. כאילו הפכתי לסיוט הכי גרוע של עצמי.
לאדם שאני הכי לא רוצה להיות.
ואני לא יודעת מאיפה ואיך להתחיל לתקן,
להשתקם, להתאזן..
כל עוד אני כל כך סובלת
אני יוצאת מדעתי.

וכל פעם שאני מרגישה התקף זעם או פחד..
או כל דבר אחר.. אני מתהפכת על עצמי
מתייסרת על כך אחר כך
ושוב ושוב סוקרת את העובדה שאני מגיבה כך לדברים
שאני פגיעה עכשיו
שאני במצב הזה
שאני עוברת את זה.
ולמה?
אני מגיבה בהיסטריה ומתחרטת
פוגעת וחובשת
למה
למה!

למה ש'מערכת' בתוך 'מדינה' בעולם הזה, שהגעתי אליו כגוף מופח חיים, תחשוב בכלל שאני *שייכת* לה?
למה בכלל יש 'מדינות' ו'ערים' ולמה אנחנו *שייכים* ל'מסגרות' ולמה יש בכלל אפשרות 'כפייה' כשאדם לא בחר לאן להיוולד?
ואם בכלל?
למה ש'מערכת' מלאה בחיות\אנשים זרים לחלוטין (כולנו בסופו של דבר חיה) תחליט ותשלוט בחיי? כל עוד אני לא פוגעת באחרים
ובבחירה החופשית שלהם,
למה
למען השם
שיעוותו לי את המציאות
שיפגעו בי
ושידחקו אותי ככה
לפינה החשוכה הזו
בפעם השנייה בחיי ?
למה אני צריכה לעבור מסכת ייסורים
כי אתם פוגשים שקרנים אחרים?
למה אני מקבלת את הדריכות האלו
על הפרצוף שלי

ועל הזכויות שלי
למה אני מקבלת את
המבוכה
חוסר האמון
הזלזול
הרשלנות
חוסר האכפתיות
הלגלוג
חוסר היחס
העלבון
ההשפלה
והכפייה
הללו?



אני מרגישה כמו האנשים הנוראים והאבודים האלה
שאני תמיד שואפת לעזור להם.
שאפשרתי לעצמי להישאב לחור שחור ואני לא מוצאת את האור הקטן שמראה יציאה.
ובאלי למות מעצם המחשבה הזו.
זו לא אני
זו לא אני
זו - לא - אני

-