אני רוצה כרטיס טיסה בכיוון אחד ישירות אליך להשתחרר מאזיקי האימה שלופטים אותי ואת הלב שלי ולנחות בזרועותיך אני רוצה שתתן לי אין סוף נשיקות על הלחי ועל האף והרבה חיבוקים מאחורה וחיבוק אחד גדול כזה שחונק אותי וכמעט גורם לי לאבד הכרה אני רוצה לשהות איתך שעות תחת השמש הקופחת ולהכנס לים בלי חזייה או בעירום ולצחקק מכל דבר שאתה אומר ושתופיע לי כל לילה לצידי, ובחלום לבנות ארמונות בחול כאילו לא גדלתי בכלל ולא נשברתי מעולם לאכול מה שמתחשק ולחלוק עם כולם את הכל וכל הזמן ולשתף בקלות אני רוצה ארוחות לאור נרות או בטייקאוויי פשוט מבטים של אהבה שמצטלבים לנצח ושכל לילה לפני שארדם תשק לי במצח ליטופים של תשוקה וחיוכים מפתיעים דגדוגים שאני שונאת ולעשות אהבה בין העצים טיולים לאור ירח ולאור השמש בעיר, בכפר ובג'ונגל לקום כל בוקר במיטה שאתה נמצא בה ועדיין לא להתרגל איפשהו בעולם עם המון מסביב או רק עם איזה שקל לקום באיזה בוקר ולטפס איתך על דקל לחוות איתך הרפתקאות פרועות ורגעים של רוגע שתמיד נקשיב למה שיש לשני להגיד ונרצה לשמוע לצלול איתך בים הפתוח למעמקים ולגלות עולם אחר ולרוץ המון בלי למהר להרגיש טוב עם עצמי מהבוקר עד הערב או לפחות כמעט להזכיר ולהוכיח אחד לשני את אהבתנו בכל רגע קט ליפול, לקום, ולהרים אחרים להזיז הרים, לבהות בהשתקפותינו מחובקים בנחלים אני רוצה ניחוחות של סיפורים עם סוף טוב וילד או שניים אני רוצה שהחיוך שלי ושלך תמיד יהיה עם שיניים ושלא אהיה יותר ריקה מבפנים, או מדמעות שלא ארגיש כאילו הכל חומק מבין האצבעות שאני אאמין כמו פעם בכל הכח שאפעל גם עם הלב וגם עם המח שאני אתקן את כל מה שקילקלתי או שקולקל שאני אתפתח ביחד איתך, ואגדל אני רוצה לחוות חוויות מסעירות, (בקטע טוב) לראות את הילד שלי משחק בחול, או להתחבק עם דוב אני רוצה לנסות, וללמוד צילום ואומנות לשיר ולקחת קורס בבישול והכל עם סבלנות להיות רקדנית מצליחה ולהסתובב איתך בכל העולם לעצב ליין בגדים משלי ולהוכיח לכולם להפסיק לבכות לכרית שאני רוצה שתחזור לטוס אליך ושהכל יעבור שתצמיד אותי חזק ותאמר לי ששום דבר לא השתנה או משנה שאנחנו יחד שהכל יקרה כמו שנרצה שעכשיו תפסת אותי שזהו, אני כבר לא לבד שתביט בי ותאמר לי שנשאר לנצח אחד
*אני נמצאת בתהליך מייגע של פטור משירות צבאי מסיבות רפואיות ונפשיות. א מ י ת י ו ת מ א ו ב ח נ ו ת אני מקבלת ייחס בלתי יאומן מהמערכת האטומה הזאת. מערכת שאני מכבדת בסופו של היום. שכיבדתי. מערכת ששומרת על המדינה שלנו מצב שמשעשע לכדי בכי אותי באופן אישי. אך מערכת שעיוורת לעובדה שיש בה פגמים כה רבים שאין לה אפשרות לכפות את עצמה. לפחות לא על אלו שבאמת ובתמים לא-מתאימים-לה. מערכת השטן עבורי כרגע. מערכת שמאמללת אותי. עשיתי טעויות בדרך, יכולתי לעשות את התהליך הזה מהיר יותר. אבל עכשיו אני כאן, באמצע, בין סוף החיול לשירות סדיר ללא טירונות עם חוגר ללא מפקד, יחידה או בסיס עם התקפי חרדה וזעם במצב רפואי ונפשי ירוד ועם הרבה התעלמות, אטימות וחוסר אמון מצד המערכת. בנוסף לכך.. ישנם כמה דברים נוספים שעוברים \ דורסים את חיי כרגע. כי כמובן שאי אפשר להגיש חרא בלי לתבל קצת למי שנכנס לבלוג שלי, לשם שינוי, לא בטעות, וקרא, לשם שינוי, עד לכאן, ראה הוזהרת. זהו פוסט פריקה מתסכל. שלא יתן לך יותר מדי.
-
מהאדם הרגוע שהתחיל שפרח שהשרה אהבה בכל מקום שהייתה לו סבלנות עד אין קץ שלימד והדריך אחרים מאז ומתמיד שהאמין שהייתה לו דרך וצורת חשיבה חיובית ומקבלת שעבד על עצמו כל הזמן שהשתקם שהשתפר מהאבן החזקה של כולם אחרי תהליך של פריחה אמיתי של תקופה כה טובה
איך יכול להיות שאני מרגישה חלשה בעמדה חלשה. כה חלשה, שוב. איך זה יכול להיות אני מרגישה שהפכתי לפיסת נייר טואלט מצומקת, שסבלנות לא קיימת בלקסיקון שלה. אין בי סבלנות, או כח הכלה יותר אני עולה באש מעצבים מכל דבר קטן, ומכל אדם בסביבתי. אני מרגישה שאני נדחקת לפינה שהם דוחקים אותי לפינה אני לא מעכלת את המציאות המעוות הזו ושאני בתוכה
אני מרגישה נורא. כאילו הפכתי לסיוט הכי גרוע של עצמי. לאדם שאני הכי לא רוצה להיות. ואני לא יודעת מאיפה ואיך להתחיל לתקן, להשתקם, להתאזן.. כל עוד אני כל כך סובלת אני יוצאת מדעתי.
וכל פעם שאני מרגישה התקף זעם או פחד.. או כל דבר אחר.. אני מתהפכת על עצמי מתייסרת על כך אחר כך ושוב ושוב סוקרת את העובדה שאני מגיבה כך לדברים שאני פגיעה עכשיו שאני במצב הזה שאני עוברת את זה. ולמה? אני מגיבה בהיסטריה ומתחרטת פוגעת וחובשת למה למה!
למה ש'מערכת' בתוך 'מדינה' בעולם הזה, שהגעתי אליו כגוף מופח חיים, תחשוב בכלל שאני *שייכת* לה? למה בכלל יש 'מדינות' ו'ערים' ולמה אנחנו *שייכים* ל'מסגרות' ולמה יש בכלל אפשרות 'כפייה' כשאדם לא בחר לאן להיוולד? ואם בכלל? למה ש'מערכת' מלאה בחיות\אנשים זרים לחלוטין (כולנו בסופו של דבר חיה) תחליט ותשלוט בחיי? כל עוד אני לא פוגעת באחרים ובבחירה החופשית שלהם, למה למען השם שיעוותו לי את המציאות שיפגעו בי ושידחקו אותי ככה לפינה החשוכה הזו בפעם השנייה בחיי ? למה אני צריכה לעבור מסכת ייסורים כי אתם פוגשים שקרנים אחרים? למה אני מקבלת את הדריכות האלו על הפרצוף שלי
ועל הזכויות שלי למה אני מקבלת את המבוכה חוסר האמון הזלזול הרשלנות חוסר האכפתיות הלגלוג חוסר היחס העלבון ההשפלה והכפייה הללו?
אני מרגישה כמו האנשים הנוראים והאבודים האלה שאני תמיד שואפת לעזור להם. שאפשרתי לעצמי להישאב לחור שחור ואני לא מוצאת את האור הקטן שמראה יציאה. ובאלי למות מעצם המחשבה הזו. זו לא אני זו לא אני זו - לא - אני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הגברת המפולפלת