בן 33 היה נחום כשאשתו נפטרה. הילדה היחידה שלהם, נעה בת ה8 לקחה את זה קשה עד כדי כך שבקושי יצאה לבחוץ. נחום היה בדכאון כל כך עמוק שלא טרח לקום לפני 12, מה שמנע מנועה להגיע לבית הספר באופן סדיר. המנהלת כמובן ידעה על הטרגדיה ועל המצב הקשה, לכן לא זימנה קצין מבחן.

שניהם קיבלו עזרה פסיכולוגית מהמדינה, ובעוד נעה הצליחה לחזור לתפקד ביום יום, אביה שכב בבית ללא מעש. הם קיבלו את שרותיה של עובדת סוציאלית שניסתה לעזור להם לחזור לשגרה, היא עזרה לנחום למצוא עבודות חלקיות אבל שום דבר לא קסם לו ובמשך הזמן אפילו העניין בביתו הלך ודעך. היו רגעים שהיה שותה ושוכח לחלוטין שיש לו בת, מבלה עד השעות הקטנות של הלילה ברחוב עם בקבוק ערק צמוד אליו. השתיה הייתה כל כך מנחמת שלעתים היה מדמיין שהבקבוק ערק מדבר אליו, מילים מרגיעות ומעודדות. הוא היה מחבק את הבקבוק הדומם כאילו היה המאהבת שלו.

הבית שלהם הלך והתמלא בזוהמה. זבל שלא נשפך וצלחות מלוכלכות שהשאריות עליהן גידלו עובש. נעה לא סבלה יותר להיות בבית והייתה מטיילת לבדה ברחוב, מנסה להתגבר על הכאב שלה. לא היה יום שהיא לא עברה ליד גשר וחשבה לקפוץ ממנו. כל כך בוסריות היו המחשבות שלה על מוות

"אלוהים רוצה שאני אהיה עם אמא"

"אני נטל על אבא. הוא שבור בגלל שאני לא יכולה לעזור לו"

"מה קורה כשמתים? אני אהיה באדמה באדמה? איך אני אוכל לנשום?”

כשנגמרו לה המקומות לטייל בהן הייתה מגיעה לחלקים היותר שחורים בעיר. מסתובבת בסמטאות ליד התחנה המרכזית הישנה, לא חושבת על ההשלכות כי רוב מחשבותיה היו נתונות לאביה ואימה.

בחור בשם אדם היה שוכב בסמטה ליד התחנה המרכזית, נח עד שהיה מקבץ נדבות. הוא היה בן 48 אבל בתוכו הרגיש בן 80. הוא היה מלוכלך ופצעים ישנים ולא מטופלים ברגליו היו מזוהמים וגרמו לו לצלוע. כשהיה מתעורר לקראת השעה 10 בבוקר היה רואה ילדה קטנה כבת 12 מסתובבת ברחובות לבדה. אדם לא היה עם אשה כבר 20 שנה. רוב חיי המין שלו נסובו סביב גברים חרדים שמצא בשיחים והיו מוכנים לשלם לו 50 בשביל מציצה. הילדה עוררה אצלו געגוע למשהו שלא היה לו כבר זמן רב. פרצופה הקטן ומבנה גופה העגלגל והנמוך הקסימו אותו, הוא רצה ללטף את שיערה החום והצעיר ולהחדיר את אצבעותיו בעדינות אל הטבור שלה. המבט המרוחק והאטום שלה רק הגביר את תאבונו. רגליו רעדו אבל הרעב היה חזק מכל מעצור ומכל מצפון, הוא ניגש אליה.

"היי את, איך קוראים לך?”

נעה הרימה את מבטה אל הקבצן המלוכלך. היא ידעה שמאנשים כאלו צריך להזהר אבל האינסטינקטים שלה היו מעורפלים על ידי רגשות ייאוש והרס עצמי.

היא לא השיבה לו והמשיכה ללכת, מתעלמת ממנו לחלוטין, שוקעת עמוק אל העולם הפנימי והשחור שלה.

"אני יכול לתת לך משהו שאף אחד אחר לא יוכל לתת לך"

הוא המשיך לעקוב אחריה והיא התמידה בהתעלמותה.

"את רוצה את אמא שלך?”

ברגע אחד כל הרגשות השחורים שהיו צפים בליבה געשו ולבשו צורה של זכרון ישן של אימה יושבת על הכיסא בסלון ונועה קופצת עליה ומחבקת אותה.

"אני יכול להיות אמא שלך אם תרצי"

היא לא הבינה על מה הוא מדבר אבל היא הייתה קשובה אליו לחלוטין

"מה אתה רוצה?” היא שאלה והרגישה את הקול שלה רועד מפרץ רגשות ובלבול

"אני רוצה להיות אמא שלך אם תתני לי"

היא שתקה והביטה בו, עדיין רועדת. היא שקלה אם להתקרב אליו כדי להיות במרחק שיחה ממנו או לברוח. הסקרנות כבשה אותה והיא התקרבה אליו בצעדים קטנים כשבכל תנועה שלה היא הרגישה את עצמה משתנקת.

"איך? על מה אתה מדבר?” היא שאלה

"אם תבואי איתי אני אהפוך להיות אמא שלך. את מתגעגעת אליה, לא?”

"מאוד" היא הרגישה כאילו הדמעות שלה עצורות עמוק בתוכה ולא מצליחות לצאת. היא רצתה לבכות, היא רצתה לתת לזר הזה לראות את הכאב שלה ולא יכלה. אחרי שנרגעה היא שאלה

"מה זה אומר שתהפוך לאמא שלי?” הרגשות החלו להתאזן וספקנות התעוררה

"מה שזה נשמע. את באה איתי, אני עושה קסם ואני אמא שלך"

"אמא שלי לא הייתה עניה"

"אני אהיה אמא שלך כמו פעם" הוא ענה בביטחון מלא, מרגיש שהדג לקח את הפיתיון ונשאר רק לחכות לזמן המתאים למשוך את החכה

נועה לא ידעה מה הניעה אותה לבוא אחריו, סקרנות או נואשות. הרצון העז לראות שוב את הפנים של אמא שלה, הרצון העז לחזור הביתה עם אמא ולראות את אבא שלה חוזר להיות שמח. איך אמא שלה ואבא שלה ינקו ביחד את המזבלה שיש בבית והכל יחזור להיות נקי ונועה אפילו תעשה את שיעורי הבית שלה ותוריד את הזבל ותעזור לשטוף – רק שאמא כבר תחזור!

שוב הדמעות חנקו אותה, והפעם יכלו לצאת אבל נועה שמרה אותם בפנים. היא עקבה אחרי הקבצן אל תוך סמטה צרה שהבתים סביבה הפכו אותה לאפלולית. ריח של שתן וצואה עלה בנחיריה של נועה והיא התחילה להגעל, כמעט רצה אחורה וחוזרת לבית. אבל כל פחד וכל גועל נמחק לחלוטין מפני התקווה שאמא שלה תחזור אליה.

הוא הוביל אותה לדלת חומה בכניסה לבניין כלשהו. הדלת הייתה מתפרקת כאילו נחשפה יותר מדי למים והחלק התחתון שלה היה מוכתם במה שנראה כמו שתן של עוברי אורח.

"צריך להכנס בשביל הקסם"

"אני לא בטוחה"

הוא לא נתן לה להשלים את המשפט ותפס את ידה השמאלית והחזיק אותה בכוח, לא נתן לה להתחמק. היא נאבקה בהתחלה אבל כאילו הבינה שזה חלק מהמסע, היא נכנעה ונתנה לו להכניס אותה דרך הדלת, אל חדר חשוך ומסריח מצואה ושתן.

נחום התעורר ב12 וחצי עם האנגובר מהלילה הקודם. לא היה לו מושג איפה הוא בילה את רוב הלילה וכל עוד הוא התעורר בביתו גם לא היה לו אכפת. הוא אפילו לא טרח לבדוק אם נועה נמצאת בחדר שלה. הוא פשוט הניח שהיא נמצאת במקום טוב וגם אם לא, מה זה משנה?

"היא כבר איבדה את אמא שלה, מה יכול לצאת ממנה? היא מקולקלת לא פחות ממני" הוא חשב בזמן שהוציא מהמקרר בקבוק ספרייט ו4 ביצים. הוא הכין לו חביתה, אבל הבלבול גרם לו לשפוך למחבת ספרייט במקום שמן. הוא אפילו לא טרח לנקות את המחבת ועל השכבה הדקה של הספרייט שם גם שמן, והשליך את הביצים על המחבת. הוא ראה כמה חלקי קליפה וזה לא שינה לו "במקרה הטוב ביותר אני אחנק ואמות" חשב לעצמו ודמעות החלו זולגות מעיניו.

"במקרה הטוב..” הוא צחק ולחייו החלו להרטב. הוא לא בכה. הוא אף פעם לא בכה. אבל הדמעות היו זולגות ממנו. חלקן אפילו נפלו על המחבת ויצרו קול תסיסה עם השמן.

כשהוא נהיה מספיק רעב הוא הוריד את המחבת מהאש בלי להתחשב במוכנות של החביתה. לפעמים היה נתקל בחלק נוזלי, לעתים היה מסיר אותו ולעתים היה מתעלם ממנו לחלוטין. “אלו הם חיי" חשב לעצמו "מכאן ועד לקבר, אני והחביתה שלי, מה עוד אדם צריך? ביצים ולחם" הוא נזכר שיש לו לחם איפשהו. הוא קם מהשולחן ומצא את הלחם על הרצפה מתחת לשולחן האוכל. הוא הרים אותו וחיפש עובש. היו כמה פרוסות עם כתמים ירוקים, הוא הוציא אותן וזרק אותן על הריצפה, את כל השאר הוא לקח אל החלק של השולחן בו הוא ישב. אחרי הארוחה נשכב על הספה עם בקבוק בירה עד ששקע בשינה.

הקדמה:

לצערי הרב הייתי בהליכים משפטיים כבדים לאור כמה מהדברים שביצעתי, אז לא יכלתי לעדכן. אני מקווה שעכשיו אני אחזור לעדכן כמו בעבר למרות שאני עדיין עסוק עד מעל לצוואר

תמיד עניין אותי לראות איך בני אדם מגיבים כשמסירים להם ציפורן לחלוטין. למזלי, לא התעניינתי לבד. הצלחתי למצוא מישהי מאזוכיסטית שהחליטה לעזור לי להתנסות בהוצאת ציפורניים.

כמו שרוב האנשים יודעים הציפורניים מחוברות מאוד חזק לאצבע וכיוון שמעולם לא התנסיתי בדבר כזה על בני אדם הייתי צריך לנסות כל מיני טכניקות שונות.

היא הגיעה לחדרי, לבושה בבגדי עבודה, כנראה מנחשת שהתעלול שלי עשוי להיות די מלוכלך.

הושבתי אותה על כיסא במבטבח

"מוכנה?”

"כן, מה תעשה?”

"אני אתחיל עם סכין יפנית, לחתוך בקווי הציפורן ואז לשלוף אותה דרך החתכים"

היא בלעה רוק

"מפחדת?”

"קצת"

"רוצה משככי כאבים?”

"זה יהרוס את הכיף"

לקחתי את הסכין היפנית שלי, והתחלתי עם האגודל. אחזתי בידה, מתחתי אותה כדי שיהיה לי קל לתפעל אותה.

עברתי על הצד הימני של האגודל במשיכה קלה של הסכין. זה לא היה מספיק. הפעלתי יותר כוח, הבחורה שחררה יללה קצרה. החתך לא היה מספיק עמוק, הייתי צריך להרחיב אותו. לקחתי סכין יפנית גדולה יותר וחדה יותר והתחלתי לחפור בפצע הפתוח בניסיון למצוא את תחילת הציפורן.

עברתי לחלק השמאלי של הציפורן. חתכתי רק עם הסכין הגדולה וחפרתי עמוק בתוך הפצע. הבחורה התחילה לבכות.

"להפסיק?”

"לא. זו סתם תגובה טבעית אנושית. אני מעבר לזה"

"מצויין"

דם התחיל ליזול ולהפריע לי, לקחתי נייר וניקיתי את היד. עכשיו היה הזמן לחלק התחתון של הציפורן. החלק הזה רגיש ביותר אבל גם קשיח יותר, התחלתי לפעול בכוח גדול יותר מאשר קודם, הרקמה הייתה קשה, הוצאתי את כל העור עד שהגעתי לחלק שהוא לא ציפורן. שוב ניקיתי את הדם. הייתי צריך לרכך את האזור כדי שיהיה לי קל יותר לשלוף את הציפורן. לקחתי מעט חומצה ושפכתי אותה על האזור. היא המיזה את הדם ואת חלקי העור מסביב לציפורן. לקחתי סכין יפנית והתחלתי מצד ימין של הציפורן לשלוף את הציפורן החוצה. זה הצליח. האגודל כולה הייתה כמעט חסרת עור לחלוטין בגלל החומצה ובלי האגודל היא נראתה כאילו שלפו אותה מסרט אימה.

הסתכלתי על הבחורה, פניה היו רטובות מדמעות וכמעט כל חולצתה הייתה אטובה לחלוטין מזעה. היא נשכה את שפתיה עד שאלו החלו לדמם.

"סיימתי, רוצה לראות?”

"כן"

היא חייכה כאילו עברה חוויה קשה אך מספקת. אהבתי את זה מאוד. חייכתי מרוצה.

"את רוצה משככי כאבים? תחבושת?”

"תחבושת כן, וקצת אלכוהול"

היא צרחה ככשפכתי על האגודל שלה את האלכוהול אבל נרגעה כשחבשתי אותה.

אכלנו ארוחת ערב יחדיו וראיתי אותה עדיין ממצמצת מכאבים כל כמה דקות. באיזשהו מקום זה חימם לי את הלב. הרגשה כמו כשנותנים ארוחת מלאכים לעני. הייתי מאוד מרוצה :]