אבסטרקט

לפעמים

יש תיבות שלא כדאי לפתוח

השלדים שעלולים לקפוץ החוצה עלולים להיראות לנו מעט מאיימים

אז, האם כדאי להתמודד איתם?

או שפשוט לתת לזה להישכח ולהדחיק..

כשמדברים על חברים

זה עסק קצת מורכב,

החברים שלנו מסוגלים דיי לאכזב אותנו מדיי פעם

אכזבה שתגרום למעין תחושת עירעור, חוסר שקט נפשי

כזאת שתעורר אצלנו תגובת אנטי, שאפשר לקחת אותה למס' מקומות.

וההתלבטות של האם לפתוח נושא כזה, תמיד נראית לי כסיכון,

שאולי אני אשתמש או אתנסח לא נכון, לא יובן כהלכה והכל יתפוצץ לי הפרצוף.

וכשנפגעים, בהתאם לסיטואציה

אנחנו בוחרים מנגנון תגובה:

1. או שמייד נציף את הבעייה החוצה וישר נתלהם ונגיד "הלו הלו לא מתאים לי".

    נפתח את הכל במקום, ונייצר את הסצנה המתבקשת.

2. או שפשוט נבליג ונעביר את זה הלאה, פשוט כי אנחנו כבר יודעים עם מי יש לנו עסק-

    ומה הטעם לפתוח את זה עכשיו...

    זה לא שמשהו באמת ישתנה, ולמי יש כוח לכל הדרמה הזאת.

3. או שניקח את זה אישית, ניפגע, ניטמון את זה עמוק ובכוח ננסה להדחיק,

    כאשר המשקע הזה ישב לנו כל פעם בחלק האחורי של המוח ולא יעזוב.

    עד שגם זה ישתחרר החוצה בסוף, ואולי אפילו בצורה מכוערת יותר.

התגובות שלנו, הן אלו שמגדירות את סוג מערכת היחסים שלנו

עם אותם אנשים/חברים

אנחנו נגיב, בהתאם לאינטרס שמשרת אותנו כלפי אותו אדם.

אם הוא חשוב לנו- נדע להתאפק.

אם פחות- כנראה שאנחנו יודעים שלא נפסיד יותר מדיי, או שאנחנו לא יודעים מספיק. 

אז למה הפעם?

אולי כי ישבתי מול התיבה הזאת והבטתי בה זמן לא מעט,

והחלטתי, שהגיע הזמן לפתוח אותה

או שאולי כי פשוט הגעתי למקום הנמוך הזה שכבר לא אכפת לי.

גם ככה התחושה לאחרונה היא שאני לבד בחיים האלה,

אז מה זה משנה אם כבר לפתוח את הכל ולשרוף את עצמי טוטאלית?..

למרות שזה לא המצב, וכן יש לי תמיכה וחיזוקים מדיי פעם.

אני כן יוצא למסיבות, אולי אפילו יותר מדיי. יושב במסעדות,

מכיר אנשים חדשים, ומתרועע עם אנשים ישנים.

אבל כל האנשים האלה שאנחנו "היי היי" להם במקומות בילוי, בעבודה, בלימודים

הם בסה"כ "מכרים". הם לא חברי אמת, רובם גם לא חברים בכלל.

על "היי היי" אי אפשר לבנות חברות הדדית או לתת אמון.

או לצפות שאותו "היי היי" לא ילך עכשיו ללרלר עלייך מאחורי הגב.

דבר שקורה בקהילה ההומואית על בסיס דיי קבוע.

אומרים שאמון הוא לא דבר שמקבלים, אלא משהו שרוכשים,

כנראה שעד כה המחיר שלי היה זול מדיי.

אז מה קורה כשמישהו מהקרובים אלייך שנתת בו אמון, איכזב אותך..

ומה אם זה לא רק אחד, מה אם זה כמה,

כל אחד בעיתוי אחר.

ולכל אחד כבר הענקת הזדמנות שנייה.

אני מאלה ששותקים

שלא מגיבים ישר, שקולטים את הסיטואציה, מעדיפים להדחיק

ולהדחיק ועוד להדחיק. לתת הזדמנות שנייה ואפילו שלישית, אני פשוט סלחן מדיי.

סלחנות שעולה לי ביוקר כל פעם מחדש.

ויש שיקראו לי "פראייר", ויגידו

"מה עוד צריך לקרות בשביל שתבין שבני אדם הם דורסניים?"

לעזעזל,

אפילו אני אומר את זה לעצמי!

אבל בעיניי, לדעת איך לא לשרוף גשרים, זאת יותר חוכמה מלבודד את עצמך.

ולאחרונה, אני מרגיש שמאסתי בסלחנות הזאת,

קצת נמאס לחוש כמו שק של חבטות נפשיות.

בעולם דורסני, צריך גם ללמוד לדרוס אחרים.. (רק לא בכבישים כן..)

לשים את הצרכים של אחרים לפני הצרכים שלך, לא תמיד יועיל לך, גם לא לטווח הרחוק.

אם אותם מקבלי האמון ממני יודעים לפגוע בי, ואפילו לא לשים לב,

אז אין סיבה שגם לא ידעו לקבל קצת משוב מדיי פעם.

אף אחד לא מת מזה,

אבל מבדידות כן מתים. 

ואיך יודעים שוב במי לבטוח, על מי לסמוך, והאם בכלל צריך...

האם יש סיכוי, או סיבה לתת עוד הזדמנות?

כבר לא יודע מי הדפוק פה, אני או הם..

הם שלא באמת יודעים להעריך חברויות, או אני שהגדלתי ציפיות והפרזתי באמון שנתתי.

אז שוב,

מה עדיף: להדחיק או להתעמת?

שמעון פרס אמר פעם 

"מוטב לי להיכשל מכיוון שבטחתי באנשים, מאשר להפסיד הזדמנויות כי חשדתי בהם"