עם המעבר לעיר הגדולה
והציפייה לחיים סוערים של קלאבינג, סקס, ושאר ירקות.
אני נוכח לחוות אט אט את הדרך רצופת המכשולים הקיימת ביציאה מבית ההורים.
אולי זאת רק תקופת המבחנים שגרמה לי לסלוד מכל המעבר,
ואולי זה בעצם הריסוק החברתי שעברתי בחודשיים האחרונים.
איכשהו,
התקופה הזאת הניבה תופעת לוואי של סוציומטיות קיצונית,
כזאת שנאלצתי לאמץ על מנת לשקוע במבחנים ורק במבחנים.
ואף הותירה השלכות עוצמתיות שרק בדיעבד,
ידעתי להבין עד כמה פגעו בי.
הכל נדחק החוצה,
מעבר למערכות יחסים, היכרויות, סקס, בילויים, יומהולדת,
שכל אלו נזרקו לצד כחתול אשפתות.
בעצם היה פרט אינטגרלי בחיי שהשלכתי הצידה, ללא ברירה-
החברים שלי.
דיט ואני לא מדברים כבר חודשיים,
הוא כעס עליי- כי חציתי קו שלא הייתי אמור לחצות,
ואני כעסתי עליו- כי הוא הגיב בצורה שהזכירה לי את נ' לאחר שנפרד ממני.
הרגשתי שאותה הקרקע שעלייה בניתי יציבות בשנה האחרונה חומקת מרגליי,
ואין סיכוי שאני מתמודד עם זה רגשית כרגע.
האשמתי את עצמי,
ולא רק כי הסיבה לנתק היא עקב פשלה ושיקול דעת מוטעה שלי.
אלא כי כאשר רציתי לבוא ולתקן, נכנסה לה תקופת המבחנים,
והמשוואה של (אמוציות) + (ריכוז בלימודים ממבחן למבחן תחת לחץ-לו"ז-צפוף) = לא עובדים ביחד.
אז הדחקתי, או דחיתי, או באיזה שם שנמציא לזה..
הכותרת תישאר "תקופת מבחנים-לא פנוי לרגשות כרגע"
דיט כמובן לא היחיד, גם שותפתי לדירה לא נהנתה מן הספק.
הבאתי את רמת האנטיפטיות שלי לדרגות חדשות, שלא במכוון,
הלחץ והשימוש היומיומי בריטלין, הופך אותך לגוש אבן-זומבי.
לא קשוב, הזיכרון מתעמעם ומתמקד בדבר אחד בלבד-חומר בחינה.
אז הציקו לה דברים, ולי הציקו דברים.
ואני הייתי כלבה מנותקת.
אז היא חיכתה וחיכתה-לא כל כך בשקט, אבל חיכתה.
ומרגע שנגמרו להן הבחינות, היא הכתה, בכל הכוח
באובדן פרופורציות מוחלט,
בשעה וחצי של צרחות היסטריות- כמו לדמיין שאחותה גוססת בגללי.
וזאת, הביאה גם אותי לאובדן שקט נפשי,
הוציאה אותי מן האדישות התמידית שאופפת אותי, וגרמה לי להרים את הקול,
כמו שלא קרה לי כבר המון שנים.
לבסוף, הצלחתי להרגיע אותה במעט החדרת רציונאליות- בין כל השאגות,
היא החלה להפנים,
הטונים ירדו- וזאת זרקה לי משפט (מבין רבים) שגרם לי לחשוב הרבה על התקופה הזאת:
"זה טוב שהכל יצא, וטוב שגם יצא ככה, מאשר ששנינו נטייל פה טעונים אחד על השני"
עזבו שכבר מבחינתי,
הקשר ביני-לבינה כבר מוגדר כאובדן-להלכה.
אבל משהו במשפט הזה,
בשילוב עם ניסיונות העבר שלי בסכסוכים חברתיים, וגעגועיי לחברות עם דיט,
גרם לי לתרגם אותו דווקא למשפט נכון אחר
כזה שכבר השתמשתי בו בעבר בתקופת ההתאוששות הארוכה שלי אחרי הפרידה.
"לעתים, מהמקום הנמוך ביותר, אפשר רק לצמוח".
יומהולדת 26 חלף כלא היה, ובעודני פותר תרגילים בחשבונאות במרץ,
שתי ברכות הגיעו, משמעותיות,
כאלו שהצליחו לגרד אפילו את מסך הריטלין והאפטיות בה הייתי שקוע.
אחת מדיט, ואחת מג'.
ג' שהיה חבר קרוב, מן העבר, שהותרתי מאחור על מנת להתקדם הלאה בחיים.
ודיט, שכל כך רציתי לתקן, אבל לא ידעתי איך.
פתאום מצאתי את עצמי, מסתמס עם שניהם,
עם כל אחד הנתק הוא מסיבות שונות לחלוטין- לא יודע לאן זה יתקדם.
אבל אחרי שבוע של התכתבויות עם דיט וג', ובשילוב ליל-הבדולח עם השותפה,
התחילו ליפול לי כמה אסימונים עובדתיים
אני נוכח דווקא לגלות,
שאותם הפיצוצים הבין-חברתיים האלה,
שמצטיירים לנו כסופה של חברות או תקופה,
מביאים אותנו לרגע של החלטה גורלית- בין בגרות לילדותיות.
ועם מוזגים טוויסט של מעט בגרות לתוך כל הדרמה הזאת,
אותן סצנות- הן דווקא אלו שעשויות לבנות את החוזק שלאחר מכן
בין אותם אנשים, ולבנות חברות אפילו יותר יציבה ומשוחררת מבעבר.
מוקדש באהבה לדיט ודוט:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
