אני מרגישה שבאמת ניסיתי.
ניסיתי פחות ללחוץ ,ניסיתי להיות בסדר עם הכל-כן היו דברים שלא קיבלתי כי יש דברים שנפגעתי מהם ולא יכלתי להבליג מה לעשות? אני בנאדם אני לא יכולה להיות בסדר עם הכל.
אני לא כועסת עלייך ,אני מבינה אותך ,כעסתי עלייך כבר כמה ימים אבל אני מרגישה שאני מבינה יותר-יש בנינו פערים וניסית שיהיה בסדר למרות הפערים אבל לא יכלת...היו לך דברים קשים מידי דברים שחשבת שתהיה בסדר איתם אבל בסוף הבנת שאתה לא יכול, ואני מבינה את זה מאוד.
אני עדיין לא מבינה למה הקשבת לאנשים שסביבך-כי אני לא עשיתי את זה לא משנה כמה הסתכלו עליי עקום (למרות שאני מבינה שהם צדקו).
אני לא אבין את ה"קושי" שלך להיות איתי כי אני לא יהודיה, לדעתי יותר קשה שלא מקבלים אותך על דבר שאתה לא שולט עליו כמו שאתה לא יכלת להכיל ולקבל אותי-וזה גורם לי להרגיש חסרת אונים.
הייתי צריכה להקשיב לאינטואיציות שלי-הרגשתי בבטן שזה לא בשבילי שאני לא ממצאת את עצמי כשאני איתך שאני מתנהגת בחולשה-אבל לא הקשבתי לזה-רציתי להאמין שיהיה שונה-כמו טיפשה.
נפגעתי מזה ואיבדתי חבר טוב- כי מעבר למה שקרה לנו לאחרונה היינו חברים טובים ,עשינו 11 3 ביחד בצבא, שיתפנו זה את זה דברים ולמרות השוני בנינו הסתדרנו-ועכשיו? אני לא יודעת אם כדאי לחזור לדבר ,לא אחריי שאני מרגישה ככה.
אני יודעת שאני עשיתי את המקסימום ויצאתי מאזור הנוחות שלי גם בדרך לי-תאמין או לא- אבל גמאני הייתי במצב שלא היה נוח לי.
עדיין מעריכה אותך למרות הכל ועדיין אוהבת אותך כבנאדם .
אני יודעת שניסית ואתה חסר לי מאוד וחבל לי שזה הסתיים ככה.