עד שהגברת השמנה תשיר

לפני 24 שעות ישבנו שם,במקום הזה עם הדשא בין העצים שאני תמיד רואה מהמרפסת שלי.

אני תמיד רוצה להגיע לשם ואף פעם לא הייתי שם אבל תמיד אני מסתכלת על המקום הזה.

סיפרתי לך את זה אתמול אני לא יודעת למה.

עכשיו עוד זריחה הפעם בלעדייך אני יוצאת למרפסת שלי עם השיער הרטוב והאסוף אחרי מקלחת ומסתכלת על המקום הזה שישבנו בו אתמול.

ואני מקללת אותך בלב כי עכשיו אני תמיד יזכור אותנו שם וזה כבר לא יהיה גן עדן מדומיין ששלי זה יהיה מקום עם זיכרון.

אני חושבת על איך שזה רצח כול סיכוי איתו וגם ככה ידעתי שכבר אין סיכוי והמוח שלי מכה בי האשמות.

ביקשת ממני להפסיק לרעוד וניסיתי להסביר לך שאני תמיד רועדת ולא רק כשקר לי

וחיבקת אותי אחד החיבוקים הכי עקומים והכי כייפים שקיבלתי.

היום השמיים כהים והרבה יותר קר

עננים שחורים ומאיימים נראה כאילו השמש לעולם לא תגיע.

"השמיים הם שמיים של מלחמה 

בחוץ יהיה סתיו 

את תתעוורי מהיופי ותלדי את הכיעור

חבקי אותי חבקי אותי לקול הפיצוצים 

הסירנות בחוץ צורחות ושתוקות

חבקי אותי חבקי בידיים רועדות

תזכרי אותו הוא יצא בידיים ריקות."

השיר הזה מעולם לא התאים כולכך..

"את תתעוורי מולי 

ותצעדי החוצה

חבקי אותו חבקי אותו לקול הפיצוצים

הסירנות בחוץ צורחות ושותקות

חבקי אותי חבקי אותי בידיים רועדות

תזכרי אותו 

הוא יצא בידיים ריקות

איך את לא שומעת את כול האזעקות?

היא מוחה יד על מצחך יהיה בסדר תרגע

חבקי אותי חבקי אותי לקול הפיצוצים 

הסירנות בחוץ צורחות ושותקות

תזכרי אותי 

אני לא יוצא מכאן בידיים ריקות."

מעולם לא הקדשתי תשומת לב ששרים שם על שני אנשים.