עד שהגברת השמנה תשיר

טוב אז מפנים אותי מהדירה...

זהו ניגמרה חצי שנה מאושרת של חופש ובלאגן.

בנוסף גיליתי כמה אני סנטימנטלית יש לי פתקים שכתבו לי בנות מהמוסד,שטויות מהפנימייה,סיכומים של משפטים,אבחונים של פסיכולוגים,פסיכיאטרים.

הוכחה שהזמן חלף,שהתמודדתי עם הכול, עכשיו אני מגכחת כשאני קוראת איזה ילדה מפוחדת הייתי, ואני שמחה שאני כבר קצת פחות כזאת היום.

אחרי זה אני רואה במכתבים את הנערה הקשוחה הbad ass שהייתי בפנימייה,איך הייתי בעייתית תמיד.

איך גדלתי,נרגעתי. השתנתי.

חליתי..

אני שומעת את השיר הזה:

הגרסה העצבנית יותר,וכול פעם שהוא מתחיל לצרוח אני מקבלת עור הרווז וצמרמורת אמרתי לחברה שלי "זה אולי קצת מוזר,אבל אני מקנאה ביכולת של הבנאדם לצרוח" גם אני רוצה שתהיה לי את היכולת הזאת לצרוח על כול העולם,שכואב,שקשה,שזה לא בסדר.

שאני לא בסדר.

והכול פתאום כולכך הפוך והאמת היא שבתוך כול הבלאגן הזה אני קצת מתגעגעת לקירות לבנים,לשקט,לאפשרות לשכב על הרצפה הקרה במשך שעות

בלי שמישהו יסתכל עלי פעמיים.

אני ממש נאבקת על לא לברוח לסטלה, לא לברוח לפינה.

לא לעזוב את העיר ולסוע לבית של ההורים שלי לא להתאשפז לא לבלוע כדורים.

אני מנסה כול כך ותמיד איכשהו אני יוצאת מפגרת אני אף פעם לא מצליחה באמת.

אתמול השתכרתי..ואיזה טעויות ודברים מפגרים עשיתי... האל שלא קיים יסלח לי 

ואולי גם ליל,אני מקווה שליל תסלח לי.

ואריס..אריס היא תמיד העוגן שלי איכשהו,היא הבנאדם הזה שנשאר לרוב מחוץ לבלאגן אני יודעת גם שבמקרה הזה היא תצדיק אותי

אני ממש רוצה את השקט הזה,את הקירות הלבנים את הרעש רקע של המושגעים.

לילה אחרון בדירה הזאת,בבית שלי..

נמאס לי מזה אני רוצה כבר את המקום הזה שהוא שלי,שבו אני מרגישה בבית ואני יודעת שהוא קבוע, מקום שבו אפשר לנוח,להניח את הרגליים השבורות ולעצום את העיניים. 

יום אחד 

יום אחד אני ימצא אותו..