עד שהגברת השמנה תשיר

סיממתי את עצמי באקמולים,ואני כבר כמה שעות מנסה להיקבר מתחת שמיכות.

התאגרפתי קצת בקיר,התקשרתי לאמא שלי והיא לא ענתה,חבל,רציתי להגיד לה שאני אוהבת אותה,

לפעמים בא לי להגיד לו שאני אוהבת אותו.

אבל משהו מונע ממני , אני תוהה עם זה הכעס הזה על הבגידה,שאולי עדיין בוער בי,מישהי אמרה לי ביטוי מאוד יפה על זה "אתה מרגיש שאתה במקום חמים וטוב ואז אתה קולט שאתה בשלולית של הדם שלך" 

אני ערנית בצורה מחשידה,ואני מפחדת.

מהכול בעיקר מעצמי.

ומחר הופעה,אני צריכה להבריא,לקום להתלבש ולחייך..

אין לי כוח.