חזרתי לדירה נקייה,אחרי שפגשתי באוטובוס שוב את הבחור היפה שהתיישב מולי עם בחורה.
לשניהם חולצות של תנועת נוער כלשהי.מדריך?שינשין? בשביל להימנע מהמבוכה למשך 5 תחנות שלמות
שרתי בראש את שיר המחאה מימי הפנימייה נגד הצופים "הצופים הדפוקים מן התחת הם יוצאים בשורה ארוכה כמו נזלת ירוקה!"
הדירה הייתה נעימה יותר ככה,נקייה.גם היה נחמד לדעת שיש אוכל.היה לי נעים בעוני הנקי הזה.
דפדפתי במחברת שלי,איפה שאתמול כתבתי את המילים לשיר ששרק והוא אילתרו "אני אחזור על השיר פעם ועוד פעם ואת תרשמי את המילים"
הוא שר מקודם את השיר של עמיר לב,ופעם ראשונה התייחסתי אל המלחמה המדוברת בשיר כאל מלחמה נפשית.עמדתי במרפסת שלי עם הנוף והשקיעה.גיחכתי כי נזכרתי בכול השקיעות שהור צילם מעניין אם גם את זאת.טימי בא וניסיתי להיות נחמדה ומנומסת.
לקחתי את שני הספרים שלי והבכתי לו את שתי החולצות שלו.
אפילו הצעתי תה.
"אני רואה שהאלכוהליזם נעלם'' אמר והסתכל מסביב
"ממוצע?" שאל וזה עיצבן אותי "רוצה גם דו"ח?"
נמאס לי מהשתיקה שלו,המחוייכת,הטיפשית.
הנה לו חור בג'ינס,ניסיתי להיזכר אם הוא תמיד היה שם.
אני מנסה להבין אם באמת חסר לי מישהו בדירה
או שאני פשוט צריכה למצוא את האדם הנכון.
גם הערימת בגדים מהצד השני של המיטה נעלמה
מקופלת בארון,שוב להרגיש לבד.
עד כמה זה רע לי?
לא כול כך רע,זה עצבות רגועה בלי מלחמות בראש,בלי מילים יפות לכתוב את הכאב.
מוזיקה על דברים שאין,מחברת ריקה ממילים שלי.
היום בערב אני ניפגשת איתה,היא מוצאת חן בעיני, והיא בי!
ומכינה מג'דרה,אני אוהבת מג'דרה ופעם ראשונה שאני מנסה להכין את זה,נקווה שזה ילך
כי בנתיים אני מתחילה להתייאש מכישורי הבישול שלי. איזה אישה.
אז בנתיים הכול בסדר.
אני אוהבת את השיר הזה
יש בו משהו עצוב ומרגיע
וגם את זה,עם הצריבה הקלה של הוינסטון האדום שלקחתי משרק,יש לו טעם של תקופה רעה
שרק עכשיו שמתי לב שעברה,תקופה של אהבה כואבת ומייאשת של מעט שעות שינה והרבה יין מר
כינוי:
נ''ב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
