עד שהגברת השמנה תשיר

למרות שכבר גדלתי,התבגרתי,השתנתי..

אני כבר לא הילדה החיוורת שלא יוצאת מהבית וקוראת ספרים כול היום. אני אישה קטנת  קומה שיודעת לשלוף ציפורניים כשצריך.

יש אנשים שמכבדים ואוהבים אותי,אז למה אני עדיין נרתעת מכול מבט ברחוב? לא תמיד זה קורה,אני פשוט צריכה לעבור למצב "עור פיל''  אני הולכת זקוף,מעיפה מבט בלי בושה באנשים שהולכים מולי במדרכה,או מעמידה פנים שהם לא קיימים.

אבל פתאום באוטובוס מבט אקראי של איזה כוסית או אפילו לא מישהי יפה או מישהו מבוגר עם שיערות מהאוזניים .

גורם לי להרגיש מגושמת,טיפשה,איטית,ענקית אפילו.

פתאום "הגאווה המלאכותית נופלת לרצפה".

ככה גם עם חברים,אין מה לעשות אני נמצאת בחברה צינית עם חוקי ג'ונגל משלה.

ולפעמים בעיקר אצל גברים שנשאר בהם מהילדותיות מציקים

ואין לי זין לזה,איו לי הערות ציניות בשרוול במקרה.

לפעמים אני פשוט מוותרת להם,ממשיכה להתעלם.אם רינת הגננת אמרה שזה נכון,אז אולי זה יעזור? ואני מרגישה שוב הילדה הקטנה והמבוהלת שהייתה חוזרת הביתה עם סימנים כחולים ו50% שיער פחות. לפעמים נמאס לי מהבדיחה החדשה של 99% מאוכלי האבוקדו נאנסו כי דיי ליל,את יודעת שנאנסתי

ושאני אוהבת אבוקדו בלאט! נמאס לי מהחברה הצינית,האלקטורנית שבה רגשות יש רק בסרטיים קיטשיים ובאברבנל.

אני עוד יותר כועסת על עצמי שאני משתפת פעולה עם זה.

שבשביל החברה הזאת צריך לגדל עור פיל,וציפורניים ורצוי גם ניבים חדים.