עד שהגברת השמנה תשיר

אני לא אקח כדורים מפלסטיק,אני אלחם בשדים לבד.

עכשיו אני צריכה לשכוח,להכין צרור דמיוני יפה של כול הזיכרונות והרגשות לזרוק אותם לאסלה ולהוריד את המים.

מתחשק לי להתקשר למישהו זר,בלי שידע מי אני

להתקשר אליו ולספר לו על הצרות הקטנות

על המשפחה המתפרקת ועל הלב המתפרק

לספר לו על מאפרות מלאות מידי ועל צרחות מוזרות שאני שומעת בלילה. לספר לו על הסיוטים עד שיתחנן שאפסיק.

אני רוצה לחזור לבריכה בקיבוץ,הייתי מבלה בה שעות

צוללת עם עיניים פקוחות עד הקצה פעם אחר פעם.

הצרחות המפחידות לא מפסיקות.

גוש בגרון,אין דמעות מזמן אין דמעות.

 אני רוצה לשרוף את המחברת .

לגלח את הראש,להתאגרף בקיר עד שהידיים שלי ידממו וישרפו

לשתות אלכוהול חזק ונקי להרגיש את הצריבה בגרון את החום בבטן ואת השכרות. להוריד ראש עם באנג ולהרגיש את הריאות מתכווצות

ועשן מתוק.

הרס עצמי.הרס עצמי.הרס עצמי.הרס עצמי.הרס עצמי.

אין לי אפילו חשק לכתוב,או לעשן או לשמוע שירים גם לישון אני לא יכולה.