אני מרגישה כמו חור שחור,כמו נעל קרועה,כמו לימון סחוט,כמו קיפוד דרוס.שתיתי כבר 40 כוסות תה היום תה מר בלי סוכר .
וכול מי שהקיף אותי נראה לי מזוייף ושבור ועצוב.
אני מרגישה לא מספיק טובה,לא אהובה מיותרת
קטנה ואומללה מול כול העול החשוך והגדול הזה.
מזל שיש לי את גבריאל.
שאומר לי שיהיה בסדר,הוא בטוח.
חלמתי חלום יפה דווקא ונשארתי במיטה חצי יום
חלמתי עליו ועל אגמים גדולים פרושים מתחת לבית.
חשבתי שעבר לי,אני רוצה שיעבור לי ואשקר לעצמי עד שאאמין בזה
איפושהו קיימת בי המחשבה שכשאני יתאהב בבנאדם אחר זה יעבור לגמריי. אבל זה סתם מטומטם. אני הרי פוסלת כול אחד במוח כשבפועל כנראה כולם פוסלים אותי מאלף סיבות.
ואיך אני ממשיכה להתנהג כרגיל כשאני יודעת שאחד היברים הקרובים אלי מאוהב בי לא פחות משאני אוהבת את ההוא?
מוזר לי לחשוב שיש לי השפעה כזאת חזקה על מישהו בכדור הזה.
אבל הוא בן אדם טוב,לא מגיע לו לאהוב מישהי כמוני.
ילדת עץ נכה רגשית שתתאהב לנצח באנשים החולים הסדוקים והמתפוררים.
נורא עצוב לי כול הלבד הזה,במיוחד כשאני יודעת שאחי חזר והוא נמצא כ40 דקות הליכה ממני וכמה שעות בםועל עד שאראה אותו.
מישהו רוצה לבוא לשתות איתי תה?
כינוי:
נ''ב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
