עד שהגברת השמנה תשיר

אמא שלי סיפרה לי בסוד שאחי אמר שהוא מתגעגע אלי ולריח שלי שמזכיר את הריח של איריס כנראה בגלל הסיגריות,ריח בייתי.

ועוד כמה שעות אני אראה אותו,שם,בעיר שבה גדלנו. אני רוצה להגיע מפוכחת להרגיש שוב את חווית הרגש הזה שלוקח אותי שנים אחורה.

ואין לו שם לרגש הזה אני מכירה הרבה מילים ואין לי מילים לתת לו.

אני מרגישה שאני קצת מאבדת את עצמי,משתנה ממצמוץ למצמוץ.

"את סנובית" הוא אמר לי על שמיכה מלאה קוצים מול נוף של יער ואורות של עיר מאחוריו. אני לא סנובית אני רק צריכה שכבה של הגנה

רציתי להגיד לו אבל לא אמרתי אני צריכה הגנה גם ממנו

כי לתת למישהו להיכנס לך לתחתונים זה בטוח יותר מלהיכנס ללב.

בימים האחרונים חזרתי לישון לילה אחד ליומיים והשקיות מתחת לעיניים חזרו,אני רוצה שמישהו יקרא בפנים שלי,בקמטים הקטנים בצלקות שכמעט נעלמו שבלילה קשה לי לישון והלב שלי צונח ומתעטף ברצפת הבטון הקרה שלי,שאני רוצה לבכות הרבה ומצליחה רק קצת כשאף אחד לא רואה או שומע. 

ועוד כ20 יום מתחילה החגיגה הגדולה, טיול למרכז ולצפון ופסטיבל ולהתקעקע ולישון בסמטאות.אני מחכה לזה בקוצר רוח לרעב ולעייפות ולנסיעות הארוכות באוטובוסים ולשינה בסמטאות וחיוכים גדולים וכנים לאנשים זרים.

באי שקט אני מוצאת את עצמי,או שוכחת את עצמי.

בספטמבר אני מתחילה טיפול,חצי החלטתי חצי נכפה עלי אני לא בטוחה. החלטתי שהפעם אהיה כנה ואעשה הכול כדי לעזור לעצמי

כן בטח,בטח בפגישה הראשונה אני אשבור משהו למישהו.

אני רוצה שהקיץ הזה יחלוף במערבולת של רוח ימית בשמלות צבעוניות ברגליים יחפות והרבה צחוק מתגלגל וכשיחזור החורף אהיה שלמה.