עד שהגברת השמנה תשיר

איבדתי את המשקפיים שלי ואת הארנק, יופי, יופי נ''ב, באמת יופי.

והעברתי שעה בפאב גרוע עם מוזיקת MTV ואנשים מתנשאים ומעצבנים

שתיתי צ'ייסר זול וקצת בירה ואפילו לא ניסיתי להיות ידידותית לאנשים.

וכשיצאתי ראיתי את הבחור המגעיל שהכניס את היד שלו למכנסיים שלי כשהיייתי בת 12 ושיכורה מאוד.

זה שבתחילת השבוע ראה אותי חוטפת מכות ולא עשה דבר.

אני מרגישה כמו עלה נידף ושביר, מעלה שאני נהנת לדרוך עליהם ולשמוע אותם מתפצפצים.

כשהכלב אוכל לי את השוקולד, כשאני מאבדת משהו, כשאני מפספסת את האוטובוס.

אני קרובה להתמוטטות עצבים כללית על כל החיים הקצרים והאומללים שלי.

ומשתכשכת לי בשלולית רחמים עצמיים.

וכשאתה מספר לי שבגדת בחברות לשעבר שלך.

ואז מסיים שיחה בצורה מוזרה ומתקשר להתנצל בצורה מוזרה.

ואני מסתכלת לך בעיניים ורוצה לספר לך שלפני פחות משנה ניסיתי לרצוח את עצמי.

אני רוצה לספר לך על הציורים הנוראיים על הקירות בבית חולים

על ההקאות האינסופיות ועל הסחרחורת מהכדורים.

על הצפצופים הלא פוסקים ועל היד הרועדת והשבירה של אמא שלי.

אני רוצה לספר לך איך הרגו אותי מבפנים. פעם אחר פעם.

על הקוצים שצומחים בי. על הפרחים שקמלים בכל פעם.

"זיעת הלב, זה עטלף

רק בלילות היא מתעוררת.."

אבל במקום אני מחייכת אליך.

וכבר מזמן לא כתבתי שום דבר יפה ואני קצת מאוכזבת מעצמי.

וחלק מהחברים שלי שונאים אותי קצת, כי מסתבר שהחבר היחיד שלי שלא מפריע לו שאני יוצאת עם מישהו זה הגייפרנד.

"זה או שאנשים שונאים אותך או שהם כמעט מתאהבים בך"

יופי, באמת יופי. כמעט.