עד שהגברת השמנה תשיר

זה מרגיש שאני מאלתרת חברים ומקומות מפלט כל פעם שרע לי 

הולך לי לא רע, שתדעו

אבל גם רע לי לא מעט בזמן האחרון.

כל מיני תחושות מתהפכות לי בבטן, איזשהי משמעות קיומית מחלחלת לי לעצמות באמצע מסיבה. מחנק לנוכח הים בלילה. אפ אנד דאון בייבי

מעשנת בשרשרת, נוסעת באוטובוסים, מתפזרת, שוכחת איזה יום היום.

מפחדת להפוך לקלישאת ה"חזרתי מהודו ולוקח לי איזה שנה להבין מי אני שוב" רק בלי טיסה להודו ושיזוף וצמידים ומחלות. אני כל יום נרדמת לפנות בוקר

ועייפה כבר מ10 בערב, מתעוררת מבוהלת, מפספסת ארוחות, דוחה את המקלחת.

עוד מעט אציין שנתיים ליום שבו התאבדתי, אפשר לחשוב על זה כפיניקס נפלא שכמוני שהקיום שלו התחדש והתחזק, בתכלס כשפתחתי את העיניים בבית חולים שנאתי אותם שהצילו אותי ושנאתי את עצמי כשראיתי את אמא שלי בוכה.

ואז ברחתי לת"א לקעקע על עצמי כמה אני ארורה ולהסתבך עם עצמי עוד קצת

ועכשיו אני כבר בכלל איזה גושסבוך של חוטים ומחטים וכל מיני חתולים קטנים ומרושעים מתמסרים בו אבל לא מתמסרים לו, כאילו, זה סבבה לך שאני לא עונה לך יותר?  קצת מבאס לסנן מישהו ולדעת שלך זה יותר מפריע מלו.

מה כבר ביקשתי חוץ מהמון חום ואהבה ושינה וסקס וכיף והבנה והכלה וספייס ולישון ליד הקיר ושתגיד לי שאני בסדר סך הכל וכשאני באה עייפה על סף בכי אולי איזה כתף?לא? טוב.