הפרחים שהוא הביא לי ליומולדת כבר נבלו
נבלתי איתם
השפתיים דיממו
הפילטר של הסיגריה התכסה באדום
הידיים התכסו באדום
אני רוצה להקיא את כול היאוש הזה החוצה
אני לא
אני לא יקח כדורים לא
אני לא ישבר אני ינסה לחיות כמו בנאדם רגיל
איך אפשר? איך אפשר כשהכול מתפורר ונובל?
כשהחיוכים שנשלחים אלי אטומים ורעים
כשהידיים רועדות
כשהסלע בחזה בועט
למה חזרתי לפה?
מה אני עושה פה בכלל?
מי אני?
אלוהים! איפה אתה אלוהים?
איפה התפילות של הזר הזה ?
שביקש שתרפא את נפשי ואת גופי?
איפה אתה יא בן זונה?
"ילד בן כמה את ילד? ילד המוח שלך התקלקל
ואף אחד לא הכין אותך לזה,הוא רוצה לרצוח עכשיו את הכול.."
אני רוצה לצעוק ולא יכולה אני אילמת
והכול סביבי גועש ורועש ואני טובעת
אני מנסה להתסכל על עצמי בגוף שלישי(שני? על הזין)
אולי זה קל יותר,אבל אני רואה דמות חלשה ורועדת.
וזה לא שאני פצועה או חולה וכולם יכולים לראות את זה
זה סדק שנסדק לאורך המוח הדפוק והחולה שלי
שפגם אותי ומפריע לי לחיות
ואף אחד לא יכול לתקן את זה
אף אחד.
אני מקווה לטיפת אור
אני רוצה טיפת שפיות
אני לא מטפסת על הקירות כי כרגע אין לי ידיים ורגליים
אז הקירות מטפסים עלי.
ואני עסוקה במילים שמטפסות לאורך המסך זה עוזר לי לפחות קצת
והאנשים שמסתכלים עלי שופטים אותי ומחייכים אלי חיוכים צבועים בשקרים אינספור
ואני רוצה מגע אנושי
איפה החברים שלי ? נכון הם לא יודעים על הסדק הזה
ומשוגעת זה רק כינוי או שם חיבה
זה לא אמת אין פה אמת
אין פה כלום חוץ מכול דבר שהוא לא האמת
והאמת היא ערומה וקטנה היא מפחודת ומפחידה בו זמנית
מסתתרת מאחורי ערימה של בולשיט שמעמיד פני מילים גדולות
אבל הכול כדי לחפות על האמת המכוערת
ואיך אף אחד לא רואה ? ואיך אף אחד לא שומע?
וגם אם כן הם לא יכולים לעזור את זה אני יודעת
אני לא רוצה לצאת ולא רוצה להישאר בדירה הזאת שסוגרת אלי
לא רוצה אפילו סתם לשוטט
אני מפחד מהמבטים של האנשים מפחדת מהשדים שלי שמחכים לי בכול מקום.
מה הפחד שלכם? מה האמת המכוערת שלכם?
בבקשה אני ביוב בואו לשפוך לכאן חרא
כינוי:
נ''ב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
