עד שהגברת השמנה תשיר

אני והכמו דודה שלי רובצות אצלה בחדר ומדברות על בריאות הנפש

בחוץ יש את כל תל הביב המסריחה וגשמים

ואני שוב נהית עצובה מכל מחשבה

מהמחשבה על העצב של אמא שלי

מהמחשבה על העצב של פריז

העצב של ישראל

ואתה מתקשר ואומר "אני יכול אותך?" 

כבר לא. "אני עצוב"

גם אני עצובה

גם הכמו דודה שלי

גם את לפעמים עצובה

ולשתינו כבר יש קמטים דקים של עצב ועייפות מתחת לעיניים

שהופיעו בטרם עת

וכולם עצובים ועזובים

כל העולם הוא בית זונות עגום.

אני רק רוצה למלא את הכיסים שלי בדברים משמחים

ולראות אנשים מחייכים

ולשתות מיץ תפוזים

ולחבק אותך. אפשר?

אני רק רוצה להשתחרר מהתחושה הזאת

שמופיעה מפעם לפעם 

כמו יד קרה על העורף