עד שהגברת השמנה תשיר

היום הצלחתי לקום בבוקר, 

לצעוד בגב זקוף,

להנות מכל שלוק בקפה

ללעוג לבדידות

לדבר עם אנשים

לשבת על עץ ולדבר

בלי לקפוץ 

בלי לעלות על הצלב

בחושך, הזיפים שלך מגרדים לי במצח, ומשום מה אני לא שונאת את זה

אתה שואל למה אני עצובה ואני מסבירה לך בכנות כמעט כואבת את כל מה שעובר לי בראש וכמה שאני נהיית קטנה ואומללה והשמיים נסגרים וקשה לי לנשום וקשה לי עם עצמי

וכמה אני שונאת את עצמי בימים האלה.

אתה אומר שאני בסדר, אני אומרת תודה

אתה אומר שאנחנו לא, פשוט לא, אין אנחנו

אני אומרת בסדר,

אני מחבקת אותך ובעצם מחבקת את עצמי הקטנה והאומללה

וב24 השעות האחרונות יש רק קצת טעם של עלבון צורב ובדידות מרה,

אני בכלל לא בטוחה מה אני רוצה ממך, או מעצמי, ככה שזה בסדר.

ומחר אני הולכת להיפגש עם בחור שאני כבר בכלל לא בטוחה שאני מחבבת

ונאכל גלידה כי זה יום שישי ואנחנו צעירים ויפים בעיר הגדולה,

אני אסתכל לו עמוק בעיניים החומות ואשמע כל מילה שלו על הדיכאון

והחיים ואספור כבשים עד שנתחבק ואני אחזור הביתה.

והוצאתי היום יותר כסף משתכננתי בפאב וגם השארתי טיפ עלוב, זה כבר סתם מעציב אותי קצת.

אבל היי, ראיתי היום ילדה ממש נפלאה עם חץ וקשת והמחברת מהאקסית מתמלאת בקישקושים, אני שוקלת פשוט להשאיר אותה על ספסל ברחוב כשתגמר,

אני גם שוקלת להשאיר את עצמי על ספסל ברחוב

עד שיחזור הקיץ.

הלוואי שתשלח הודעה עכשיו

שקר, ושבא לך לישון איתי עד שיגיע סוף עולם.

אני אלמד לישון בצד הרחוק מהקיר.

כנראה שאני באמת בודדה אם חזרתי לכאן

למרות שלמדתי להתייחס לבדידות כאל גירוד מציק בגב.

אתמול בלילה בהיתי בתקרה והראש שלי התמלא בקולות

ורציתי לצאת ולרוץ עד שאני אשאיר את עצמי מאחורי

איפה ההורים שלך, ילדה? לכי, לכי הביתה. 

לא רע לי, לא עצוב לי,רק קצת כלום לי בערב שישי

ואני יודעת שאולי את קוראת פה, אבל לא כל כך אכפת לי

כמו שאמרתי אנחנו לא משחקות במי התגברה מהר יותר

והחיים של מי יותר טובים, ובכלל

אני אותה האחת שנותנת לאנשים לקרוא במחברת השירה בשקל שלי

כי אין לי סודות, אני ביוגרפיה מהלכת של כשלונות ונדודי שינה

כמו כולכם יא אפסים