עד שהגברת השמנה תשיר

הלכנו ודיברנו אני כבר לא זוכרת על מה,אני רציתי לדבר איתו ,הוא נראה כמו בנאדם מעניין ועצוב.למה זה תמיד בא ביחד? ואז ראיתי יצור מפרכס על הכביש וזרקתי את התיק וה בקבוק מיץ תפוזים ורצתי לכביש הוא צעק משהו,כנראה היה שם אוטו,היא הייתה חתולה יפה עם פרווה לבנה וג'ינג'ית ובטן נפוחה,עוד פחות משבוע והיא הייתה ממליטה.רכב כולשהו פגע בה והיא פירכסה .מהפה שלה זלג דם.

הרמתי אותה והיא חמה וכואבת אצלי בידיים עברו שם מכוניות אבל לא אכפת לי,בי הם לא פגעו בה כן, "צריך לקחת אותה לוטרינר"

אמרתי לו.אפילו  שזה בוודאות נראה  כמו פרפורי גסיסה כואבים מאוד.''צריך לדרוך לה על הראש" אמר "היא סובלת " ונזכרתי בגורים הקטנים שהרגתי כשהיית בעצמי קטנה,שלא היה להם סיכוי.

ליטפתי את הבטן הנפוחה שלה דמעות חמות נפלו לה על הפרווה ובתנועה הכי מהירה שיכולתי שברתי לה את המפרקת.

בשתי הידיים המכוערות שלי.זה כול כך נורא.

ליטפתי אותה קצת והתחלנו ללכת,הסתכלתי למטה וראיתי איך עוד דמעות כבדות נופלות הוא אומר שעשיתי את הדבר הנכון,אני שותקת והוא שותק מבקשת שיספר על משהו,הוא לא יכול ,אני נותנת לעוד כמה דמעות לברוח וליפול

"אני בכלל אלרגית לחתולים"

אצלי הכול הפוך,אני הפוכה.

טעיתי למה כול כך קשה לי להגיד לו שאני אוהבת אותו,ויתרתי על זה בשלב כולשהו.בנסיעות במונית ,בירושלים הקרה ,אני טימי,ליל ול היקר בדרך להופעה של אביב גדג',יכולתי לבקש משהו טוב יותר?

אז כן עשיתי לעצמי קצת לשיחות בדרך(כמובן) והייתי מפוצצת באקמולים.אבל הגענו צוללת,ונעמדנו בשורה הראשונה,שתיתי כוס יין קטנה ובגלל החפירות שלהם לגביי הכדורים לא הזמנתי בירה.

את המופע חימום עשה מישהו שלא הכרתי,אבל הזדהתי מהשורה הראשונה "אני לא מבין איך את עדיין חיה" כן,ל צחקק גם.

הוא עשה רק שלושה שירים שנשמעו דיי טוב,וכולם הסכימו איתי ובהמשך אני אפילו ביררתי איך קוראים לו:אביב נוימן,מומלץ.

אחר כך עלה אביב גדג' וההרכב שלו,קצת התעצבנתי על טימי שהניח עלי יד,זה מסוג הרגעים בהם אני צריכה את הספייס שלי,הוא עשה את כביש מהיר,עיר בלי זיכרון,ונוס בתמוז (!),חופה שחורה,הביתה..

בהתחלה לא שמתי לב שאני זזה,והכול שההופעה סחפה יותר,המוזיקה הקפיצה יותר ככה התפרענו יותר,אם הבעיות זיכרון שלי אני זוכרת שבדבר אלי,בכיתי,וכשהם ניגנו את קיטש,כול המחסומים נפרצו,ואני ל ליל וטימי הפכנו לגוף אחד מחולק ואנרגטי שקפץ וצעק ובכה.

פחדתי שזה יגמר, פתאום הם ניגנו את כול צעד ף,ונזכרתי באירוניה העצובה של החיים,איך ציטטתי מהשיר ש"שום דבר לא מת,הכול נשאר חיי'' ופחות משבוע אחרי זה היא מתה,בלי התראה.

בסוף ההופעה הוא ניגן שיר חדש שנקרא שרף אורנים,וכשהוא שר ''אמא האם את עדיין אוהבת אותי?" הפנים שלי הפכו לכלי קיבול של דמעות חמות,שגם ככה היו שם עוד מתחילת היום בגלל החום,ואז הם עשו את תפילה ליחיד,והדמעות המשיכו לזרום.

בסוף ההופעה לקחי בקבוק מים סגור מהבמה וגם טימי בהחלטה של רגע שפכתי עליו את המים וזה הפך למלחמה,כשהתנשקנו שיכורים

קצת ובעיקר בהיי מההופעה אמרתי "אני אוהבת אותך" בלי לשים לב אפילו,הוא פשוט נישק אותי ונבהלתי פתאום,שזה לא הדדי,שהוא אמר את זה רק בגלל הבגידה,אבל אז גם הוא אמר,אפשר למות בשקט.

עכשיו אני תוהה אם אני בכלל אוהבת אותו? לפעמים כן לפעמים לא.

בצלה של רוח נאמר שאם אתה עוצר לרגע להרהר אם אתה אוהב את הבנאדם אז איבדת את זה לתמיד.

מצד שני בצלה של רוח הוא היה מאוהב כול חייו בלי לגעת שזאת אחותו,אני אמצא מקור אמין יותר.

קשה לי להעמיד פנים אפילו שהוא לא עלה לי לראש בזמן ההופעה בשיר דבר אלי,בכיתי על האהבה הלא אפשרית הטיפשית שצמחה לה בתוך כלוב הצלעות,ואין לי את האומץ להכניס לשם את היד ולעקור אותה.

סיממתי את עצמי באקמולים,ואני כבר כמה שעות מנסה להיקבר מתחת שמיכות.

התאגרפתי קצת בקיר,התקשרתי לאמא שלי והיא לא ענתה,חבל,רציתי להגיד לה שאני אוהבת אותה,

לפעמים בא לי להגיד לו שאני אוהבת אותו.

אבל משהו מונע ממני , אני תוהה עם זה הכעס הזה על הבגידה,שאולי עדיין בוער בי,מישהי אמרה לי ביטוי מאוד יפה על זה "אתה מרגיש שאתה במקום חמים וטוב ואז אתה קולט שאתה בשלולית של הדם שלך" 

אני ערנית בצורה מחשידה,ואני מפחדת.

מהכול בעיקר מעצמי.

ומחר הופעה,אני צריכה להבריא,לקום להתלבש ולחייך..

אין לי כוח.

אז כן,משהו שלא ציינתי.

היה קטע ביני לבין ליל,בתחילת הקשר עם טימי,התוודתי שפעם מאוד נמשכתי אליה,היינו שיכורות,התנשקנו.

בפעם השנייה האמת ,פעם ראשונה התנשקנו ביום ההולדת שלי,ביוזמתה בערך.

היום חטפתי התקף עצבים,פסיכוזה,מחזור..איך שלא תקראו לזה.רציתי על סבתא שלי,קראתי לה מפגרת,זונה זקנה,טיפשה.. צרחתי , צעקתי ,זרקתי דברים ובינהם תמונה ממוסגרת שלי בתור ילדה קטנה .

בתמונה אני עומדת עם ורד אדום בגובה שלי עם שיער בלונדיני קצר,עיניים כחולות וחיוך של מלאך,דיברתי את התמונה הזאת בהתקף הזעם ואז סבתא שלי התחילה לכעוס,אני צעקתי בתגובה שתפסיק להתייחס לתמונות האלה כאילו הם הנכדים,ואני כבר לא הילדה הזאת.

יצאתי מהבית שלה זועמת,בדרך החלטתי לקפוץ לעבודה של כימי 

במחשבה שכוס תה או חיבוק ירגיעו אותי,ליל התקשרה,נפגשנו בדרך

אמרתי לה שאני שוקלת לחזור לקחת כדורים,ואני מפחדת.

אבל כמו בדרך כלל,עברנו לנושאים הומוריסטים יותר בלי ששמתי לב אפילו,אחר כך הגענו לטימי לעבודה,לא היו הרבה לקוחות ובעיקר ישבנו בחוץ וצחקנו הרבה,במשמרת הזאת היה עוד חבר טוב.

כול כך רציתי להגיד לטימי שאני אוהבת אותו,אחרי בפעם ההיא שהתנשקנו ובין לבין לחשתי שהתגעגעתי,מה שדרך אגב דרש ממני מאמץ אדיר,התחושה השתנתה למשהו טוב יותר,ועוד יותר טוב כשהוא ענה גם אני ,אבל לא,לא הצלחתי,וזה כזה דפוק,אני יכולה ונוטה להגיד לאנשים הקרובים אלי שאני אוהבת אותם,אבל כאן זה אחרת לגמריי.

כשאני וליל הלכנו העלנו איכשהו את נושא האמהות "טוב לפחות היא לא משתפת אותך בחוויות מיניות" אמרה ליל והדרך שהיא אמרה את זה סיקרנה אותי "אמא שלך שיתפה אותך פעם במשהו כזה?"

שאלתי "לא,אבל היא שאלה אותי דברים כמו,את רוצה שאני ואבא נתבקש? זה יהיה טוב,אני ואת נלך לגור איפושהו רחוק ' ולא היה לי לב להגיד לה,אני לא אוהבת אותך אני רוצה לגור עם אבא"

חשבתי על מה שהיא אמרה,"טוב למזלך לא היית צריכה לבחור"

מו אחרי שתיקה קצרה היא הפילה עלי את הפצצה .

''את יודעת,אני חושבת שאני באמת מאוהבת בך מנטלית"

המחשבות שקדחו לי בראש קפוא לשנייה ואז התחילו לרוץ מהר יותר.

לה יש את א' לי יש טימי ,דיברנו על זה כבר,ו"מה זה אומר מנטלי?"

אני יודעת בגדול מה זה אומר..אבל מה? ''אני אוהבת את מה שאת אומרת,איך שאת מתנהגת,ואת מה שאני חושבת שאת חושבת"

כאילו..רגע,זה כמו לאהוב בלי להימשך ? ואני מנסה לתאר מה היא חושבת שאני חושבת,ומה שבטוח היא לא תנחש בחיים.

אלא אם כן את קוראת פה חוצפנית...

טוב,אני לא יודעת ,כול העיניין הזה עם ליל תמיד נגמר המבוי הסתום של: "אבל יש לך את א' ואת מוכנה למות בשבילו וכול זה"

"זה שהוא יכול להרוג אותי לא אומר שאני מוכנה למות בשבילו"

בן זונה.. בכול מקרה זה לא נגמר בשם הארה.

פשוט חזרתי לבית של סבתא שלי,ובלי לדבר נכנסתי למקלחת.

רציתי לטבוע שם,לקלף את כול כולי עד שלא ישאר ממני כלום,גם זה מדאיג אותי ,בזמן האחרון יש לי יותר מידי מחשבות אובדניות .

לא חוזרת לסכין.כשצחצחתי שיניים התכוננתי להגיד לסבתא שלי שאני מצטערת,אבל גם היא לא בסדר.

אתם שמים לב? בזמן האחרון נורא קשה לי לדבר,אותך איתי.

בדרך לחדר שלי ראיתי שהיא החזירה את התמונה ,ליטםתי אותה,בלי זכוכית.ולרגע רציתי לבכות,לבכות על המפלצת שהפכתי מהמלאך 

אבל נכנסתי לחדר וקראתי את שכונת האסיד,עכשיו נזכרתי 

שכשהייתי קטנה,גזרתי את אותה התמונה בעצבים,ונורא כעסו עלי ושמו שם העתק,אולי בעצם תמיד הייתי מפלצת?