כמה אפשר לכתוב על תחושות שאין לי מילים לתאר אותם
מסתבר שאפשר לשבת בשקט יחסי בגן מאיר בצהריי שישי
פעם אהבתי את ימי שישי
בילדות שלי אהבתי את השקט של העיר הדתייה שהתכנסה לתוך עצמה
את העגלות והילדים הדתיים שמיהרו הביתה את ריח הניקיונות והבישולים
כל הטקס היה קורה במקביל אלינו, בצד השני של הקיר, אמא הייתה חולה אז מאוד, אנחנו היינו רואים סרטים מצויירים.
הייתי עולה על הגג ומסתכלת על הכנרת עד שהיה מחשיך
לא הייתי צריכה אז יותר מזה.
במוסד לנערות במצוקה הטקס היה גם שלי, הייתי מנקה את החדר לצלילי דיסק פופ כלשהו, שוטפת רצה יחפה ואז נכנסת להתקלח, מרגישה חגיגית איכשהו
כשהיינו מגיעות לשולחן ואחד המדריכות הייתה מברכת, הייתי מנצלת את הזמן בשביל לחשוב קצת, מוציאה איזה "אמן" קטן, להיות גויה מנומסת, כבר סבלתי מהצלב שלי מספיק בחיים, בגיל 12 כבר התייאשתי מהאנשים ומאלוהים.
יום שישי אחד שכזה גם התחלתי שם מרד, הערות עוקצניות על כפייה דתית
באמצע כפר הנוער הדתי שהיינו סגורות בו, הצהרות על היותי נוצריה מלכתחילה וחסרת אלוהים כיום. הן לא אהבו את זה אבל איכשהו אהבו אותי.
בפנימייה אח"כ כבר לא היה בי זעם, לא היה שם יותר מדי מקום לאלוהים ובעיקר כולנו היינו נקיים ולבושים לבן, מתכנסים לשיר שירים יפים ביחד
האהוב עלי היה "איילה" של וולך,הנער שהיה מאוהב בי היה לוטש לי עיניים כחולות פצועות מהצד השני של המעגל כמה שנים אחר כך עוד בחור אומלל ישיר לי את השיר הזה ואני אתרגש ואזכר במעגלים לבנים של ילדים חפופי ראש שהזעם הצטבר בהם כמו טבק מתחת לציפורניים. אני אזכר איך אחרי הטקס והארוחה היינו מתגנבות לעשן מהבאנג שלי בין שיחי הורדים, מתגלגלים בצחוק ילדותי ומעושן על הדשא, שמחים על חלקנו בעולם.
שקלתי אז 40 קילו, לא דיברתי עם אמא שלי, לא הקשבתי בשיעורים, לא היה בי כלום חוץ מבוז לעולם הזה.
ימי שישי היו גם מפגשים חברתיים מעורפלים עם אלכוהול זול ובחורים עם גיטרת
ימי שישי הפכו אצלי לפאבים, למסיבות בית, לים, לנסיעות לחברים ולמשפחה
להזדמנות להשלים שעות שינה ולהתלונן עוד קצת על כפייה דתית
לזמן איכות עם האחיינים, מקלחות ארוכות, לקצוץ סלט ולהכין טחינה, לקרוא הארץ ולנסות לא להיות עצובה יותר מדי.
וכל זה נחמד והכל רק שאני לא מצליחה לישון כמו שצריך.
גם לא בשישי הזה.
כינוי:
נ''ב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
