עד שהגברת השמנה תשיר

לפני השינה התפשטתי מול המראה,  לראות מה אתה ראית אתמול בלילה.  על הכתפיים הזרועות והצוואר יש לי סימני נשיכה ואחיזה ועל הגב יש לי מסילות אדומות של  רכבות שהאצבעות שלך השאירו. אחרי שסיימתי להתרוצץ בשמש,  ולחייך כל פעם שנזכרתי בלילה,  אחרי שגרמתי לאימי לבכות. הגעתי לבית הקריר וכמו חתול עצל התמכרתי לתחושת  הקיץ הזאת, שהזמן עומד מלכת בזמן שאני קוראת ספר על הרצפה הקרה. ואז התקשרת לספר לי שהכל מפחיד ולא היה לי שום דבר מנחם לחלוק איתך.  כי הספרים שאני קוראת  קודרים והעציצים תמיד מתים אצלי ולא משנה כמה מרכך אוסיף  לכביסה יהיה לה ריח של עובש.  סיפרתי לך שבערך בפעם הרביעית שנפגשנו התעוררתי כמו שהתעוררת עכשיו,  שטופת זיעה קרה ופחד.  

"כמה זרה היית" אתר אומר ואני חושבת על החיוך הרגוע שמרחתי על הדופק המואץ.  כשחשבתי כמה אני סדוקה ובבקשה  אל תיגע בי. 

לא אמרתי את זה בקול ואתה נגעת. היה לך טעם של בירה מפחית ולי היה טעם של סיוט,  ישבנו מול גדר של בית ספר חשוך ודברנו על דברים שאני לא זוכרת.  אולי אנחנו ההוכחה שלא צריך להכיר  בשביל להיות זוג. אני מרגישה  שאני צריכה כמה ימים להתפכח ממך ולהתגעגע,  אולי אחרי כמה ימים כאלה יהיה לי יותר קל להתרגל לקיום שלך בחיים שלי. 

הבילויים וכל החתיכים אצליממלאים ליאת האוזניים

כשאני רוצה לנשק אותך יותר מהכל 

את יפה כשאני שיכורה

אני שיכורה ואת יפה

אני במערכת יחסים עם מישהו שאני לא מכירה

את מבולבלת

בואי לא נחפור בפצעים 

בואי נשמח 

תודה לכולם

להורים שנטשו ,  ששרטו,  שחינכו בקושי 

תודה לחברים ששברו שאחו ושאתגרו

תודה שלא אהבת ותודה על השירים

ותודה שהתחלת ללמד אותי על אהבה

תודה למורים ולמדריכים שגרמו לי לחשוב שאני אפס וזונה

תודה לכל מי שאנס אותי

תודה לי אני חזקה 

אני רוצה לכתוב לכם מכתב מלא בחשיבות עצמית שיכורה

כשאני כותבת סיפור על ג'וקים

שירים על שמאל ועצב 

וילדה שלא מצליחה לאהוב עצמה

בסופם של 24 שעות אני מוצאת את עצמי בתחנת אוטובוס שהפכה למוכרת מדי בשביל חודש וחצי.   מסתכלת על דגלי המדינה ודגלים צבעוניים על רקע השמיים המאדימים. 

מתפללת לגשמים ורוחות שינקו את המדרכה ואת הכל כמו עובדי הזבל האתיופים שניקו את הרחובות ב5 לפנות בוקר אחרי חגיגות יום העצמאות " נראה ששקצת אילצת את עצמך להיות שמחה" 

ובאמת שם בין כל האנשיםהצבעוניים והיפים ניסיתי לשכוח מקיומך רק בכך שהראה לך כמה אני שמחה וצוהלת כשאנחנו רוקדים על הריסות של ארץ אחרת.  כשהרוסית מתגלגלת מפי בטבעיות לאוזניים סתומות של הבחור הבלונדיני שהבאתי לו לב באוטובוס. 

אני רוצה שיחזור החורף ויהיו לי את כל הסיבות להתעטף בסוודרים יד שנייה ומעיל צבאי סוג ז.

להחביא את פניי מאחוריי מתכות וחיוכים ולהיות מסוגלת להתפשט מולך לא רק אחרי 3-4 בירות.  

אתה חושב שאנחנו יכולים לאהוב?  לא רק אחד את השני,  אבל גם זה

כי כל פעם שאתה אומר לי "אני אוהב אותך" אני מרגישה שאתה בועט לי בבטן.  אתה חושב שיהיה לנו טוב?  גם אם לא ביחד. אתה חושב שיש סיכוי?