עד שהגברת השמנה תשיר

אח שלי ישן בסלון

הגפיים שלו מסתבכים כמו ענפים על ספה שפתאום נראת כמו בגד שקטן

לפנות בוקר הוא ממלמל ואני ניגשת ללטף לנער הזה את השיער ''מה אני עושה פה?"  אני עונה בקול רך שהוא אצלי והכל בסדר ובראש אני לא יודעת, מותק, סליחה.

הוא נרדם שוב ואני נזכרת איך ביקום אחר לפני מאה שנה הוא הגיע מתוך שינה למיטה שלי ונרדם כמו חתול מכורבל לרגלי והתעוררתי כמו עץ אשוח בבוקר השנה החדשה. אני ואח שלי נראים כאילו בחיים אחרים היה יכול להיות לנו טוב

לשנינו שיער בלונדיני ארוך ועיניים כחולות וסקס אפיל של חתולי רחוב לשנינו הליכה מתנדנדת ומחשבות פואטיות על אבדון. אני יושבת בחלון עם סיגריה ומספרת לו על הבחור הבא שישבור לי את הלב

הוא מהנהן ואז השיחה נהיית עצובה מדי כי אמרתי לו שאף פעם לא אסלח לאמא וכשהוא שאל למה אז לא נגמרו לי הסיבות.

אני מאוד עצובה כבר שבועיים

וכשחושבים על זה אז כבר כמה שנים

אבל חלפתי כל כך מהר

שאני לא בטוחה למי אני אמורה להתקשר 

ומה אני עושה בכלל באוטובוס 

וקשה לי לנשום

ואני לא מצליחה לבכות

וגם לא לישון או לאכול

דרושים חברים אפלטונים 

לבירה ושתיקות לא מביכות

חשוב שתדעו:

אני שונאת את הקיום כל כך

שאני מכסה את זה בהומור בדרך כלל

אני לוקחת אתכם כמו כדורים

לשיכוח כאב

לתקופת זמן קצרה.

והאמת שגם כדורים לקחתי היום בניגוד להרגלי

הגוף שלי מתפרק מאז שעברתי לעיר הגדולה

ובכלל בשנה האחרונה חליתי איזה 20 פעם

"זה בטח כי חסר לך b12 יא טבעונית"

נראה לי שהגוף שלי פשוט מנסה להשמיד את עצמו

אני עייפה, אני עייפה הרבה יותר ממה שאני אמורה להיות

מאז השבוע שעבר יש לי הרבה מחשבות על לברוח

לצאת לשביל ישראל, להתאשפז, לטבוע בים.

מרגיש כאילו כל שעות השינה בעולם לא יספיקו לי.

אני צריכה חיבוק.