עד שהגברת השמנה תשיר

טוב לי.

רק בגלל האנשים שאני מוקפת בהם ומדברת איתם,הם גורמים לי לרצות להיות אדם יותר טוב וזה מה שעושה את השינוי.

שעות השינה שלי הלכו לעזאזל ואני בסדר עם זה.. בערך.

בזמן האחרון אני כותבת פה פחות,לא באותה סערה שהייתי כותבת פה פעם וגם לא מצליחה לקרוא ספרים.יש לי ערימה של ספרים מנוילנים

מהסיפרייה כבר חודש.

אני הייתי קצת ריקה לאחרונה,אבל רייקנות נעימה כזאת

לב פתוח שיתמלא מחדש לאט לאט.

רוח קייצית שתחמול עלי,תתן לי לעצום עינים

לקום בבוקר ולסרק את השיער ולשתות תה בעמידה במרפסת.

יהיה לנו טוב..

     אז... אני חיה.

וכנראה יש לי זעזוע מוח,אתמול הלכתי מכות עם מישהו כןכן "נ''ב קחי את ה כדורים שלך"

אבל נמאס לי. אוקיי? לא רציתי לכתוב על המצב וגם עכשיו אני אשתדל לא להתעמק בפרטים כי אני הרי כזאת קטנה ואין לי מושג מכלום.

אבל נמאס לי לשמוע "כול הערבים הם בני זונות" ולראות חבורות של "מפגינים" עלאק מפגינים חבורת ערסים שלא יודעים לאיית וצורחים "מוות לערבים!מוות לערבים!" כשאני שומעת את זה אני חושבת על הסנדק שלי, ערבי נוצרי שהחטא היחיד שלו הוא שהוא בוגד באשתו המפחידה (באמת לאישה הזאת יש פאקינג בעיות) והסנדק החביב הזה עזר לנו כשאמא שלי הייתה בדיפרסיה ולא היה לנו מה לאכול

הוא היה בא לבקר אותי בפנימייה ומבי אלי כול מיני ממתקים ערביים טעימים שוודאי יגרמו לי לסכרת בשלב מסויים

הוא עוזר לסבתא שלי. כשאני שומעת מוות לערבי אני חושבת על בעל המסעדה ההיא שהביא לי ולטימי אוכל בחינם כשהיינו זרוקים בעיר זרה בלי כסף אני חושבת על הבחורה היפייפיה שמנגנת על פסנתר והיא חצי רוסייה וחצי ערבייה.

אני חושבת על הסבא'לה שאני וליל מנקות לו את הבית פעם בשבועיים.

אז כן, איך אתם יכולים להאשים אותי שהורדתי לבחור המטומטם ההוא 2 כאפות?

כן יש בינהם רוצחים,אנסים,גנבים,סתם מגעילים.

גם בין היהודים וגם בין הרוסים והאמריקאים עם כול ההמבורגים שלהם וכול האפרו אמריקאים וראפ שלהם ובין האתיופים ובין הסינים.

רגע לפני שכול ה"אלימות היא לא הדרך" קופצים עם אצבעות מאשימות,יפי נפש שכמוכם

אני גדלתי על אלימות,פלא שאני מכירה בכלל עוד שפות חוץ ממנה.

אמא שלי סיפרה לי בסוד שאחי אמר שהוא מתגעגע אלי ולריח שלי שמזכיר את הריח של איריס כנראה בגלל הסיגריות,ריח בייתי.

ועוד כמה שעות אני אראה אותו,שם,בעיר שבה גדלנו. אני רוצה להגיע מפוכחת להרגיש שוב את חווית הרגש הזה שלוקח אותי שנים אחורה.

ואין לו שם לרגש הזה אני מכירה הרבה מילים ואין לי מילים לתת לו.

אני מרגישה שאני קצת מאבדת את עצמי,משתנה ממצמוץ למצמוץ.

"את סנובית" הוא אמר לי על שמיכה מלאה קוצים מול נוף של יער ואורות של עיר מאחוריו. אני לא סנובית אני רק צריכה שכבה של הגנה

רציתי להגיד לו אבל לא אמרתי אני צריכה הגנה גם ממנו

כי לתת למישהו להיכנס לך לתחתונים זה בטוח יותר מלהיכנס ללב.

בימים האחרונים חזרתי לישון לילה אחד ליומיים והשקיות מתחת לעיניים חזרו,אני רוצה שמישהו יקרא בפנים שלי,בקמטים הקטנים בצלקות שכמעט נעלמו שבלילה קשה לי לישון והלב שלי צונח ומתעטף ברצפת הבטון הקרה שלי,שאני רוצה לבכות הרבה ומצליחה רק קצת כשאף אחד לא רואה או שומע. 

ועוד כ20 יום מתחילה החגיגה הגדולה, טיול למרכז ולצפון ופסטיבל ולהתקעקע ולישון בסמטאות.אני מחכה לזה בקוצר רוח לרעב ולעייפות ולנסיעות הארוכות באוטובוסים ולשינה בסמטאות וחיוכים גדולים וכנים לאנשים זרים.

באי שקט אני מוצאת את עצמי,או שוכחת את עצמי.

בספטמבר אני מתחילה טיפול,חצי החלטתי חצי נכפה עלי אני לא בטוחה. החלטתי שהפעם אהיה כנה ואעשה הכול כדי לעזור לעצמי

כן בטח,בטח בפגישה הראשונה אני אשבור משהו למישהו.

אני רוצה שהקיץ הזה יחלוף במערבולת של רוח ימית בשמלות צבעוניות ברגליים יחפות והרבה צחוק מתגלגל וכשיחזור החורף אהיה שלמה.

מי שמזהה את הציטוט שבכותרת מקבל תיון משומש.

אז כן.. הבנתי שאני לעולם לא,אהיה סופרת,צלמת,ציירת,זמרת,נגנית.

אני אהיה חובבנית לנצח בהכול והשאיר את הבמה לאלה שמרגישים בנוח מול היופי האינסופי והכאב הגדול של העולם הזה.

אולי אני סתם במשבר מול דפים מודפסים בהם המילים הטועות שלי.

אבא שלי ענה לי למיילים אחרי איזה חודשיים שהוא לא ענה

וגם קיבלתי מייל מאחד הקוראים שלי עם תמונה שעשתה לי הרבה חיוך,תודה תומאס!  וגם גיבורה מפלסטיק ששלחה לי שיר יפייפה.

אז אפשר להגיד שאני שמחה לאחרונה

כרגיל כשאני לא מצליחה לכתוב אני פונה לציור או כול יצירה אחרת שלא דורשת כתיבה. ולא אני לא מציירת טוב.

השתפרתי קצת בגיטרה אז אני עוד שמחה