עד שהגברת השמנה תשיר

אני גמורה.

היום דחסתי את החדר הקודם שלי למזוודות, אפילו השארתי הרבה דברים.

לא הצלחתי להתרכז בכלום. לא הצלחתי לעצוד על הרגליים.

אז גילגלתי ועישנתי וגילגלתי ועישנתי והסתכלתי במראה המעוותת

מי זאת? מי זאת? 

ביומיים האחרונים כל העולם הנפשי שלי מתהפך.

למה לך לקום וללכת? לאן תלכי, ילדה קטנה עם קיטבג וחלומות חמודים?

את תלכי לאיבוד, את תרצחי, יאנסו אותך.

יהיה לך קר, יהיה לך חם. יכיש אותך נחש.

אין לך כמעט כסף.

אין לך עתיד.

ומשום מה אני עדיין חושבת שאני עושה את הדבר הנכון.

פשוט רק עכשיו חטפתי את הסטירה.

של הפרידה והעזיבה והתלישות שלי מהעולם הזה.

זה השבוע האחרון שלי פה, בעיר שהתארחתי בא מאז שעזבתי את הדירה.

ואז אני חוזרת צפונה, קרוב למקום ממנו באתי. 

לרעות עזים ולעבוד עם אדמה וצמר.

אולי שם אצליח להניח את הכל בצד.

להיישר מבט ולנשום באמת.

להפסיק לפחד, להפסיק להרגיש כמו חיה נרדפת.

הפצעים ברגליים כמעט החלימו ואני עדיין הולכת יחפה על האספלט החם מדי.

אני שוכבת לידך על המיטה כל אחר הצהריים ואנחנו לא נרדמות, יש רק כת העור הבהיר שלי ואת העור הכהה שלך, רגליים וידיים 

בטן וגב סבוכים אחד בשני. רוך מהסוג שאפשר למצוא רק עם בחורה. רק עם בחורה כמוך. 

את מארחת אותי כאן כבר שבוע בערך.אחרי ששנתיים לא היינו בקשר והיה לנו רק את הזכרונות מתקופת החטיבה שהיינו מחזיקות ידיים ומדברת על אהבה כוזבת. כל החברים שלך אומרים שאני פיה ושכבשתי את ליבם.

ובתוך כל הרוגע והצומח הזה שפה אני מנסה למצוא את עצמי.

מוצאת את עצמי מוצאת את אותו הבחור, אותו הטייפ קאסט של עיניים יפות וריסים ארוכים, של תלתלים ארוכים קול של מלאך המוות, שכל הקיום שלו צורח עלי שהוא אמן מיוסר.

אני מציאה לו ענבים שקטפתי בדרך. ובבר הוא מציע לי בירה ואני לוקחת מים.

ואז הוא עולה לשיר ואני משתדלת לא לבהות. כשהוא אומר "לנ"ב שאוהבת את יונה וולך" ושר את איילה בקול צרוד.

בדרך חזרה אנחנו מדברים על ניסיונות התאבדות ועל גבריאל בלחסן וכשאנחמו משתכרים אני נושכת אותו.

רק מחיבה, רק מעצב.

"אני פשוט רוצה לחבק אותך

אתמול דמיינתי אותך לידי במיטה וחיבקתי אותך נורא חזק

אה וגם שכבנו"

ואני רוצה להרוג את עצמי. 

כי אתמול הייתי בחדר ההוא והוא שכב לידי וכל הגוף שלו וכל כולו היה כל כך שונה ממך.

עור רך ולא מצולק, קעקועים שנראו כמו דיו שחורה מדי.

ולא נתתי לו להיכנס לתוכי,ולא נישקתי אותו על העיניים ועל המצח

אבל הריח שלו נשאר על הגוף שלי ליום שלם

ובלילה שתיתי הרבה יין והלכתי יחפה כל היום

ולפנות בוקר הלכתי לישון עם אנשים שאני לא מכירה כמעט

ואפילו לא היה לי מוזר.

רק שמישהו אחר חיבק אותי

ביחד עם כל הריח של ההוא

ואתה חשבת עלי ואולי חייכת.

הייתי צריכה ללכת כל כך רחוק בשביל לגלות שאני אוהבת אותך יותר מכל אדם אחר ועכשיו אני לא יכולה לשמוע את הקול שלך בפלאפון

אני לא אוכל להסתכל לך בעיניים, ואני לא מספיק אמיצה בשביל לספר לך את זה. אני רק מדמיינת את השקט שיפול עלינו, אחרי כל השיחות על אמון על בגידה ועל כמה שאנחנו חרא וכמה שאנחנו מאוהבים ובחיים לא נעשה את זה.

מה אני עושה, ילדה קטנה ומטומטמת שעכשיו גם חסרת בית.

הרגליים שלי מדממות מהליכות והידיים מסריחות מאקונומיקה.

ואני כמו עלה תלוש ברוח בעולם הזה

ואין לאן ללכת, ואין למי להתפלל.

אין לי מילים אפילו

רק תחושה חזקה בחזה

כמו התאהבות

ההתרגשות, הפחד

ההליכה המהירה והחוסר תאבון.

קבלו במחיאות כפיים

את נ"ב הנודדת, המנקה בתים

החצי הומלסית, המחוייכת יותר

הנושמת באמת.