בין מוזה למוזה

יושב במיטה המח כמו אצנים לאחר יריית הזינוק,

חברה ישנה מקפצת בין הדמויות המנסות להגיע לקוו הסיום.

ביד,

חפץ דומם,

נפש תאומה, החברה הישנה לבסוף מבצעת את החלטתה.

המילים זורמות כאילו העולם כולו נעצר וכל מה שחשוב הוא,

הרגע

השנייה

השבריר

ואחר כך הכל נעלם.

כמו לא היה

כאילו הייתי אחוז בכישופה של אותה החברה שקופצת לביקור ומקפצת בין הדמויות בתחרות עד שנעלמת,

לא מודיעה מתי תחזור בחזרה.