הייתי ביריד של שבוע הספר בת"א בשבוע שעבר. רציתי לתרום דם בניידת אבל היה חם מידיי וחששתי שאתייבש. סיירתי שם קצת לפני הקנייה הגדולה והמרוכזת ואחד המוכרים בדוכנים ניסה לדחוף לי איזה ספר על חיילות (משהו עם "עם הנצח", שאיזו ישראלית כתבה, פרסמה בחו"ל ואז תרגמה לעברית) כי "זה ספר שחיילות צריכות לקרא!", וזה היה נוראי כי אני ממש שונאת כשמנסים לדחוף לי דברים לפי תוויות והוא ניסה לדחוף לי את הספר בצורה כפייתית וחסרת ביסוס. זה כמו כשהייתי בתיכון והספרנית המליצה לי על ספרי נוער של תיכוניסטים מפגרים. כמו כשישבתי בפאב עם חברים והמלצרית הטיפשה הציעה לי קוקטייל כי לבשתי שמלה. איך לעזאזל אתם מרשים לעצמכם לשווק לי דברים לפי איך שאני נראית ולהיות בטוחים שאתם צודקים?

לא קניתי את הספר מתוך עקרון (וכי הוא לא נשמע מדהים), ובסופו של דבר קניתי עשרה ספרים, אחד מהם התחלתי וסיימתי ביום שבת.

באותו דוכן היה מוכר אחר שנראה פחות נוראי, ובגלל שנראה לי שהוא היה די נבוך מהבוס הטורדני שלו ניסיתי לנהל איתו איזה סמול טוק בסגנון "אז איזה ספר אתה הכי אוהב כאן?", שזו שאלה שאני שואלת רק אנשים שממש התחבבו עליי. אני חושבת שזו שאלה שהייתי רוצה שישאלו אותי אם הייתי מוכרת בדוכן, וזו גם השאלה הכי טובה שאפשר לשאול אותם כי גם אם זה לא קולע לטעם שלי בדיוק - המלצה כנה אני מעריכה יותר. גם קניתי את מה שהוא המליץ עליו (ארץ אבות), ואבא החרים לי את הספר כי הוא רצה לקרא את זה גם. מבחינת נזק כלכלי כל הסיפור היה בערך 480 ש"ח, שזה די סביר ועכשיו יש לי המון חומר קריאה, מה שממש מרגש.

בלי קשר גם קיבלתי ספר מאחד הקצינים בבסיס שלי, אחרי שיצא לי לדבר איתו ואמרתי לו שאני מתקשה למצוא ספרים באנגלית בארץ כי בחנויות הספרים אין בכלל מבחר. בהתחלה חששתי מכל העניין בגלל שאני שונאת לקבל דברים מאנשים בלי לדעת מה הם - זה כמו לקנות אוכל שאף פעם לא אכלתי במסעדה יקרה. אני צריכה לחקור קודם, להכין תשובה מסרבת בנימוס, לקרא על מה הספר, אבל לא. פשוט מצאתי אותו ליד התיק שלי עם פתק "הוא השאיר לך את זה פה".

הוא אמר שידבר איתי קצת לפני שאני עוזבת ויראה איפה אני עומדתמבחינת הקריאה, והאמת שזה גרם לי ממש לדאוג שאני א. לא אוהב את הספר ב. לא אסיים את הספר. בפועל מה שקרה זה ג. סיימתי את הספר ביום שישי. וזה אפילו היה די מעניין ונחמד, מה שהפתיע אותי ממש. עכשיו אני מחכה להתקל בו ולהחזיר לו את הספר, כי אני בעיקר מקווה שלא יקרה גם ד. אני אשתחרר ולא אספיק להחזיר לו את זה.

אני חושבת שמצאתי לעצמי תחליף לחבר הכי טוב שהיה לי בבסיס והשתחרר. הוא חבר שלו מהמדור והוא קצת דושבאג וסוג של בן אדם שלא חשבתי שאי פעם אסתדר איתו יותר מידיי, אבל אנחנו מסתדרים טוב בצורה מחשידה והוא משוגע כמעט כמוני למרות שעל הנייר אין לנו כמעט שום דבר במשותף. אפילו הייתה לי איתו איזו שיחת נפש לפני כמה חודשים וממש דיברנו. על עצמי ועל החיים שלי וסיפרתי לו על אחותי ועל החיים שלי בבית, החיים באמת כלומר, לפני הגיוס, ועל הדיכאון הקטן שהיה לי תקופה ממש לא מבוטלת ואלה דברים שאני חושבת שלא סיפרתי לאף אחד מלבד הבחור הראשון שיצאתי איתו, אי שם ב2010. וזה פשוט יצא ממני באיזו שיחה ממש אקראית איתו ואני חושבת שפאק, סיפרתי לו הרבה יותר ממה שהחברות הכי טובות שלי, שהן פחות או יותר בנות משפחה מאז גיל 13, יודעות עליי.

אלה דברים כאלה שגורמים לך לתהות האם האנשים שאת מסתדרת איתם עכשיו הם לא הבחירה שלך באנשים ואת איתם רק כי אין לך ברירה אחרת או שפשוט עבר זמן וזה סוג האנשים שאת מסתדרת איתו ואין לך ממש, ובכן, ביצים כדי להודות בעובדה שהשתנית. אני לא הכי יודעת מה לעשות עם המחשבה הזו. פשוט לא חשבתי שזה ייקרה לי, אני מניחה. הייתי נורא מקובעת בסוג האנשים שאני אוהבת ובדברים שאני אוהבת (או לא אוהבת), והכל פתאום מתערבב ואני לא יודעת מה לחשוב.

בזמן האחרון הוא בא הרבה כדי לנצל את תפקידי לפני שאני הולכת וזה מעצבן אותי, אבל כבר הבנתי שאין ממש מה לעשות ולא אכפת לי כבר מכלום יותר, אז אני מכופפת את החוקים בשבילו והוא בתורו משעשע אותי ומעביר לי את הזמן עד שאלך. בטח לא נהיה בקשר אחרי שאני אלך ונשכח אחד מהשני, אבל האמת שזה נחמד לשבור את השגרה ולשבת ולהיות לא-רשמית יותר מידיי.

אז אני זורמת עם זה.

זה מצחיק שאני כותבת את הפוסט הזה כבר חודש ופשוט חילקתי אותו לחמש טיוטות שונות.