ומוזר לי שעזבתי. השתחררתי בשבוע שעבר וזה מדהים איך החיים ממשיכים. הייתה לי שיחת פייסבוק לילית עם ידיד לפני כמה ימים בה שחזרתי בפניו את הטראומה הנוראית שחוויתי כשהוא השתחרר בפתאומיות ונטש אותי לבד והוא אמר לי "זה מוזר שאת אומרת את זה, כי אתה משתחרר ועוזב משהו וביום אחרי זה כולם ממשיכים כרגיל", והוא צודק כי המשכתי לחיות אחרי שהוא עזב אותי וכלום לא קרה. רק התגעגעתי לפעמים.

אני עדיין בקבוצת הוואטסאפ של הצוות וכולם מנהלים דיונים מעמיקים על תורנויות וחיילים מציקים מהבסיס וזה רחוק ממני בטירוף, אפילו שרק בתחילת השבוע הייתי חלק מזה. פתאום אני מרגישה שקבוצה די גדולה של אנשים שחלקתי איתם את החיים שלי עזבה אותי. היה לי דיון שטחי לפני כמה זמן עם מישהו והוא אמר לי שלקח לו נצח להבין שצריך לעבוד קשה כדי לשמור על קשרים, אבל האמת היא שכשאני מסתכלת על זה בכלל לא בא לי לשמור איתם על קשר כי הם נורא הכעיסו אותי בחודשים האחרונים שלי והיה לי די קשה איתם רוב הזמן ובשביל מה. אחת הרופאות אצלינו אמרה לי שזה לגיטימי ושזו תגובה פסיכולוגית של בני אדם לעזיבה של מקום כדי לא להיקשר יותר מידיי ואני ממש שנאתי לשמוע את זה.

בכל אופן אני כבר לא חלק מהם. וזה משאיר אותי קצת לבד.

זה מצחיק שבכל שלב בחיים שלי אני אומרת לעצמי - אני אשמור לי מכאן חברים. אז בתיכון רבתי עם חברות טובות שלי משם כי הן דפקו אותי ממש ולא שמרתי לעצמי חברים משם, בצבא ניסיתי קצת בהתחלה ואחת החברות הטובות שלי מהקורס נפנפה אותי נורא ונפגעתי ולא רציתי לשמור על כלום יותר. אחרי זה הגעתי לסדיר ואי אפשר להיות חברים של אנשים כשאתה צריך לומר להם לא ולהפריד ביזנס אנד פלז'ר. אז גם מהצבא לא שמרתי לעצמי חברים. כאילו בכל תקופה זה לא מתאים ואני אומרת לעצמי בסדר, בפעם הבאה.

אבל מה עכשיו בעצם.