אם כבר מדברים על חיות מחמד, התחלתי לקרא את המוות והפינגווין. אני ממש בהתחלה אבל זה מאוד אבסורדי ומשעשע אותי וגורם לי לרצות לאמץ פינגווין, למרות שאני לא בטוחה כמה החתולה שלי תאהב את הרעיון של פינגווין שחולק איתה את המיטה. בכל אופן אמא לא תסכים.

הלוואי שאמא שלי הייתה יותר פתוחה לרעיון של עוד חיות מחמד בבית, אבל אני בסך הכל די מבינה אותה כי איכשהו יוצא שהיא היחידה שמנקה לחתולה את החול ומאז החתול הקודם שמת אני לא בטוחה כמה היא רוצה עוד חיות מחמד שישברו לנו את הלב. גם ככה אנחנו מאכילים את עשרות חתולי הרחוב שלנו, אז זה בערך נחשב כמו המון חיות מחמד, לא? אפילו יש לנו שמות לכולם.

תמיד אמרתי לעצמי שיום אחד, אם אהיה מוצלחת ואעזוב את הבית, יהיו לי הרבה חיות פלאפיות שאני אגדל בעצמי.

למרות ערימת הספרים שנשארה לי משבוע הספר, התחלתי לחפש ספרים בבוק דיפוסיטורי כי אני צריכה לחזור לקרא באנגלית - למבוכתי הרבה גיליתי שאני קצת חלודה בעניין. לצערי זה לא פשוט כמו לקנות בגדים או תכשיטים באינטרנט. כשאלו בגדים אני יודעת בערך מה המידות שלי ומה המידות של הבגד ואני יודעת בערך מה אני מקבלת. ספרים קשה לי לקנות באינטרנט. אני צריכה לראות את העטיפה ולפתוח ולקרא עמוד אקראי מהאמצע ולבדוק את הדפים ולהתלבט ולהחליט ובכלל אני לא יכולה להחליט שאני אוהבת משהו ע"פ התקציר ונתונים יבשים של אורך ורוחב ומספר עמודים.

ניסיתי לאמץ את שיטת מצא-בארץ-קנה-בחו"ל, אבל ההיצע כאן של ספרים שלא בשבוע הספר כמעט מעליב. חשבתי ללכת על סופרים קלאסיים ולגמור עם הסיפור אבל זה מחזיר אותי לבעיית אני-לא-יכולה-להחליט-בלי-לקרא-מהאמצע. זה אפילו לא הגיוני כי זה בדרך כלל מלא ספויילרים. קשה להיות טיפשה.

כרגע אני מוציאה את השיטה לפועל בעזרת רשימת ספרים-שאני-רוצה-לקרא-מתישהו שאני עושה לעצמי בטלפון. הבעיה היא שרובם עולים על חמש מאות עמודים וממש לא בא לי תיק כבד שכזה כשכבר קניתי את נוטות החסד ואת הספר(ים) החמישי של שיר של אש וקרח, אותם אפילו לא התחלתי לקרא עדיין. אני צריכה להפסיק עם העיניים הגדולות.

אני מרגישה שהמוח שלי לא מתפקד. נראה לי שאני פשוט לא מסוגלת ללמוד כלום בבית - עברתי לכרטיסיות, חילקתי את העבודה וערבבתי נושאים מציקים ונושאים מציקים פחות, כעסתי על תושבי הבית שיכבו את הטלוויזיה המזורגגת, אבל אני לא מסוגלת לשבת מול משהו שהפסקה שלו ארוכה יותר מארבע וחצי שורות בלי לדמיין את הראש שלי מתפוצץ. התחלתי לשקול ברצינות לעבור ללמוד באחת הספריות בעיר. נראה לי שמחר אני אתן לזה ניסיון ונראה איך זה הולך.

בכלל התחלתי לתעב את הטלוויזיה שלנו. אני חושבת שזה בגלל כל המלחמה הזו, באמת שאני לא מסוגלת יותר לשמוע את מגישי החדשות האלה מדברים. זה אפילו לא מה שהם אומרים, זה איך שהם אומרים את זה. אני לא מבינה איך בני אדם יכולים לשבת מול הטלוויזיה שעות(!) ולהקשיב לדברים כשהם מוצגים ככה: "ובכן, אההה, כפי שאתם רואים מאחוריי אהה, כיפת ברגל יירטה אהה עוד טיל שנשלח, מגבול רצועת. עזה. אהה אני משדר כאן מהה אהה באר שבע, התושבים אהה הסתתרו במרחב, אהה מוגן קרוב, מנסים אהה לשדר שגרה בהה... במצב הלא קל. הזה. מאחורי אהה נמצא מוטי. מה... מוטי מה יש לך לומר אהה לנו, לצופים בבית, אהה לעם ישראל?"

הייתי רוצה לומר שהגזמתי עם איך שהם מדברים ושפיסקתי רע בכוונה, אבל אני לא. ככה זה נשמע. תמיד הייתה לי בעיה עם אנשים שמדברים מעצבן. אני עוד יכולה להסתדר קצת עם אלו עם הקול המעצבן - זו באמת לא אשמתם - אבל אלו שמדברים בצורה לא-רהוטה או כמו אידיוטים או בוחרים להשתמש במילים מכל משלב לשוני קיים תמיד גרמו לי לעווית לא רצונית של כעס בעין ימין. תהרגו אותי, אין לי סבלנות לזה, וכל המלחמה הזו בעזה חשפה אותי ליותר מידיי מאלו עם ה"אהה", שהם ללא ספק הפכו לשנואים עליי ביותר וממש מוציאים אותי מדעתי.

אני לא תמימה וגם אני נופלת ל"אהה" כשאני מדברת, אבל מעולם כשהייתי צריכה להעביר הדרכות או פרזנטציות כלשהן או כשהבעתי דעה בנוגע למשהו לא אמרתי אהה כל מילה שניה. ג'יסז פאק, אם אתם לא יודעים איך לזיין בשכל אל תזיינו לי אהה בשכל.

הלוואי שהם יכבו את הטלוויזיה הזו כבר. איך אנשים יכולים לחיות עם כל הרעש הזה.