אתמול, I kid you not, גיליתי ש36 מתחלק ב4. בחיי, עשרים שנים אני חיה על הפלנטה הזו וזו עובדה שאני פשוט לא זכרתי. זה פשוט נראה לי כמו הכפולה האולטימטיבית של שש, הפעולה החשבונית היחידה בערך שאני יכולה לדבר עליה בלי לעצור רגע ולחשוב (זה ושורש משולש של 27!), אז לחשוב שהיא מתחלקת בעוד מספר זה פשוט סוריאליסטי בעיניי.

במהלך שיטוט תמים ביוטיוב התאהבתי לחלוטין בOBS של הדוויג עם ניל פאטריק האריס. אני חושבת שאם יהיו לי ילדים אני אשיר להם את Origin of Love לפני השינה. או Midnight Radio, למרות שאוריג'ין אוף לוב יותר חינוכי. זה אגב ממש לא סותר את זה שאמרתי שאני לא אוהבת לדבר על מוזיקה, מיוזיקלים זה שונה. מיוזיקלס איז לוב, מיוזיקלס איז לייף.

זה גם עשה לי חשק מטורף לראות שוב הדוויג (נעשה, היה מלהיב), וחשק מטורף לראות מחזמר בברודווי (...לא ייעשה בקרוב).

בעקבות זה, אגב, הגעתי למסקנה שגברים בדראג ממש עושים לי את זה. כלומר, ידעתי את זה קודם, כשהיה לי קצת (אוקיי הרבה) קראש על פרנקנ'פורטר במופע הקולנוע של רוקי, אבל לא הערכתי נכון עד כמה זה דומיננטי. זה מצחיק כי לבחורות יש בדרך כלל קטע לגברים במעילי עור ואופנוע או ל1D (לא שיש לי בעיה עם זה!) ולי יש קטע לגברים בגרביונים ששרים. הממ. זה כאילו, ממש גברי בעיניי שבחור מוכן ללבוש בגדי נשים. למרות שאולי לא הייתי יוצאת עם כזה כי הייתי שונאת את העובדה שהוא ייראה טוב יותר בשמלות שלי ממני.

ראיתי אשמת הכוכבים היום. זה יהיה מוזר לומר שזה היה דווקא יותר מרגש מהספר? גם כשהיה רק את הספר לא כל כך התלהבתי מהסיפור לעומת כל הפסיכופתים באינטרנט ("הספר הכי טוב אבררר" לא אחי, הולד יור הורסס), אבל הוא היה נחמד ולא חזרתי לקרא אותו יותר מפעם אחת. למרות שאני זוכרת את הדיאלוגים יותר חדים ומשעשעים בספר. בכל אופן זה עשה לי לבכות, ליטרלי. אני פשוט גוש של בכי כשזה מגיע לסרטים קצת כואבים. פעם לא הייתי, היום אני בוכה גם בפאקינג פרסומות.

בא לי לחזור לכתוב. פעם זה כל מה שהייתי עושה. היה לי גם רעיון מגובש לסיפור ארוך וממש רציתי לממש אותו, ואפילו נתקלתי בקובץ עם ההתחלה שלו כשסידרתי את התיקיות במחשב (דחיינות במיטבה, אני יודעת). אבל אני שונאת את זה. יש דברים שעשית פעם והם טובים לפעם, ויש סיבה שאתה לא עושה אותם יותר. אני לא בטוחה עד כמה אני רוצה לחזור להיות אני של פעם. אם לומר את האמת אני לא כזו fulfilled עדיין, ואני לא הייתי רוצה להיות רקורסיה של העבר. זה מאחורי ואני אסתובב רק כשהסערה תדעך.

אפילו רעיונות קשה לי לכתוב ביותר מפסקה אחת. בכלל, אני מרגישה ממש נורא שאני לא מצליחה להתבטא בעברית כמו שצריך במן האחרון. כבר כמה חודשים אני רק חושבת באנגלית וממש קשה לי להוציא משפט קוהרנטי שהוא לא סלנג טיפשי. אולי זה טוב שאין לי זמן לנשום (בתיאוריה. בעצם אני כותבת פוסט מטומטם כבר שעה).

היום שמתי לב שאפס הוא בעצם האמצע של האינסוף. אני חושבת שנראיתי ככה כשעליתי על זה.