מתנצלת מראש.

המייל מהמרכז הארצי תפס אותי אתמול בעבודה אחרי שקבוצת הוואטסאפ של קורס הפסיכומטרי שלי געשה ואמרה שהגיעו ציונים והייתי בטוחה שמישהו סתם מטריל. פתחתי את המייל בלי יותר מידיי גינונים, חיכיתי בסבלנות-יחסית שהדף ייטען והלב שלי נפל לתחתונים כשראיתי את הציון.

לפי מפרט הציונים הבעיה שלי הייתה בפרק המילולי, כי עשיתי בו בערך 11 טעויות. בכמותי עשיתי 8 טעויות בערך, ובאנגלית קיבלתי 150 עגול, מה שהופך את פרקי האנגלית לפרק היחיד שבאמת לא הופתעתי מכמות הטעויות המטורפת שעשיתי בו, פשוט כי לא עשיתי בו כאלה. וגם זה לא הפתיע אותי כי ציפיתי לאפס טעויות בפרק הזה.

חשבתי שאני אוציא יותר. ידעתי שאני אצטרך לגשת כמה פעמים בשביל 740+ והייתי מוכנה לזה אבל כן ציפיתי לקבל משהו בסביבות ה700, ואני עשרים נקודות מתחת לזה.

אז כן, זה דיכא אותי. אני יודעת שכל מי שקצת דיברתי איתו על זה אמר שזה לא נורא ושהציון לא משקף ושזה "גבוה" לפסיכומטרי ראשון אבל זה לא הופך את מצב הרוח שלי לפחות מחורבן.

רוב האנשים שבחרתי להסתובב איתם בחיי הבוגרים-יותר (כנראה הניסוח המוצלח יותר שהצלחתי להוציא) ושמרתי איתם על קשר היו אנשים חכמים ומוצלחים יותר ממני. זה לא כוללני, כמובן, כי יש לי חברות שאני, בסופו של דבר, בצורה מתנשאת ומודעת לעצמה לחלוטין, מרגישה שאני מוצלחת מהן, אבל רוב האנשים בחיי כן מוצלחים ממני. אני לא בטוחה באילו פרמטרים בדיוק אני מודדת את זה- ציונים, כישורים חברתיים, עיסוקים, עבודה, שאיפות, אבל כנראה שאלו פרמטרים שטחיים כאלה.

זה בטח ייראה מוזר עם תסביכי הנחיתות שלי שאני מסתדרת כל כך טוב עם אנשים שבבירור גורמים לי להרגיש נחותה מעצם קיומם. יש בזה משהו. אני שונאת להרגיש נחותה. שיחות עם אנשים שהאוניברסיטה מתקשרת אליהם בגלל ממוצע הציונים שלהם ומציעה להם לבוא ללמוד שם עושות לי רע. והאמת שזה אפילו לא הם, זו אני.

אני לא כל כך מוצלחת. אני כל הזמן ממוצעת. אני לא מציירת מדהים ולא מצלמת מדהים (בדרך כלל) ולא שרה מדהים ולא טובה במתמטיקה ולא טובה בכימיה ולא טובה בפיסיקה ולא עד כדי כך טובה במחשבים ויש לי כישורים חברתיים של צב גוסס בצדהכביש ומצבי רוח של דיווה (כאילו אני יכולה להרשות לעצמי מצבי רוח כאלה). אני באמצע. לא גרועה לחלוטין, אבל לא ממש טובה.

אז קיבלתי ציון לא משהו בפסיכומטרי וזה מדכא אותי. זה מדכא אותי כי אני יודעת שידיד מהצבא שניגש איתי לאותו המועד בטח הוציא 730 לפחות, ושרוב החברים המוצלחים-יותר שלי עומדים על ציונים דומים בפסיכו הראשון שלהם ולא נאבקים בנקודה לפה או לשם. אז אני מרגישה בינונית. אני מרגישה גרועה.

אני יודעת שאנחנו לא אמורים למדוד אנשים בציונים, אבל אני מודדת את עצמי בציונים וזה בסדר בשבילי. אני פשוט לא מרגישה כזאת ביג שוס עכשיו. אני פשוט מרגישה שהדברים שאני רוצה לעשות וללמוד ולעסוק בהם ממקמים את עצמם במקום לא-ארעי יותר, שנמצא רחוק יותר משחשבתי. וזה מתסכל אותי.

אתמול בכיתי מסתכול לבוסית שלי והיא קצת עודדה אותי. יצאתי קצת עם החברות מהתיכון וזה עודד אותי. לא עבדתי היום וישנתי עד אחת בצהריים וזה נראה בסדר יותר כשמסתכלים על זה מרחוק. 

אני יודעת שאני נשמעת כמו הילדים האלה שמקבלים 90 ובוכים ושהציון שלי בסקאלה הגבוהה יותר של הממוצע ויש אנשים שרק חולמים עליו, אבל זה לא מעודד אותי בכלל ואני גם לא מהילדים האלה. ריאלית, ציפיתי מעצמי יותר. אני עדיין מצפה. אז אולי קיבלתי מספר מסוים ואני מסרבת להשלים איתו, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה להתעצבן ולכעוס על עצמי. אחת עשרה טעויות במילולי. כמעט בכל מבחן שעשיתי לפני שניגשתי עמדתי על שש טעויות בכמותי, אולי ארבע במילולי ואפס באנגלית. איך זה פאקינג קרה. אני לא יכולה שלא להיות מאוכזבת מעצמי.

יום הולדת שנה-מינוס-שלושה-ימים שמח, בלוג.