שיש ימים טובים יותר ופחות. לאחרונה אני נתקלת בעיקר בפחות.

אני מרגישה כל כך לבד לאחרונה שזה מפחיד אותי. אני מסתכלת על עצמי ואני מרגישה שאין לי אף אחד. שהחבר שלי לא כאן ופתאום אני לבד ואף אחד לא אוהב אותי. אני מתגעגעת לחברים שלי, שאין לנו יותר על מה לדבר או כבר לא רוצים להיות בקשר יותר והכל באשמתי.

החלטתי לפני שנים שאני לא אחיה עם חרטות אבל אני חושבת עכשיו, בדיעבד, שהחרטה הכי גדולה שלי היא שכל כך התרגלתי שאנשים בחיים שלי פשוט נמצאים שם, שהפסקתי לנסות ולהרחיב את המעגל, ואמרתי לעצמי שזה טוב שהוא הולך וקטן, כי ככה אני נשארת עם גרעין. החרטה השניה הכי גדולה שלי היא שלא השכלתי לשמר את האנשים שהיו שם.

זו מין סטירה לפנים כשאני מוצאת את עצמי ככה, פתאום, לא מצליחה ליצור קשרים עם אנשים. אנמית. לא טובה לא ברכישת חברים ולא טובה בשימור. סתם מישהי שמסתובבת בעולם ומתעסקת בעצמה. שאף אחד לא רוצה. שאף אחד לא צריך.

הלוואי ששיפור עצמי היה יותר בר השגה. אני לא יודעת אפילו איך מתחילים.