אוף, נו, כאילו זה לא הכי עלוב בעולם לכתוב פוסט בשישי בערב.

אני מרגישה שלא מבינים אותי. זה לא שאני לא מנסה להסביר את עצמי, אבל נראה לי שלא כולם יכולים להרגיש את הייאוש שלי. זה לא שאני מופתעת אבל אני מרגישה איזה גוש עמוק בגרון כבר כמה שבועות ואני כל כך מנסה למצוא מישהו שיבין אותי ואני מתחילה לחשוב שאף אחד לא יכול. אז אני מנסה כאן לפני שאני משתגעת.

נמאס לי מהמקום שאני נמצאת בו. אני לא אוהבת את מה שאני עושה. אני מרגישה שהקרבתי המון כסף וזמן בשביל מטרה שאני עדיין מעוניינת בה, אבל אני פשוט לא מרגישה שזה שווה את זה. אני יודעת שאני מסוגלת ויש לי סיכוי אבל אני פשוט לא לומדת ומחבלת בעצמי, אני יודעת שאני מחבלת בעצמי, ואני לא מבינה למה. ירדה לי המוטיבציה כל כך. אני פשוט מדוכאת. אני עייפה כל הזמן ובוכה משטויות ומרגישה כל כך לבד. אני יודעת שאני הולכת לקבל ציונים יחסית נמוכים בשני מבחנים שהפעם הבאה שאוכל לעשות אותם תהיה בשנה הבאה, ואז זה מעכב אותי בעוד שנה. לא טוב לי. ואני מנסה להסביר את זה, במילים, לאנשים שסובבים אותי, והם לא מבינים. הם לא מבינים.

איך אפשר להסביר שאת לא מאושרת? שרע לך ממש? שאת רק רוצה להישאר בבית ולישון, ואין לזה באמת סיבה הגיונית, אין לזה רציונל, הכל אמור ללכת חלק, אני אמורה להצליח, אני אפילו לא מפחדת, אבל אני לא רוצה לעשות את זה יותר. אני רואה מולי את המטרה ואני פשוט לא רוצה לעבור את הדרך המיותרת הזו אליה. אני לא רוצה ללמוד למבחן מטופש. אני לא רוצה לעבוד. אני רוצה לשכב במיטה ולבהות בקיר. אני רוצה לראות סרטים מצוירים בטלוויזיה. אני רוצה לטייל לבד. איך אני עוד יכולה להסביר שרע לי? שאני מרגישה שאני עושה דברים שאני לא אוהבת, שאני עומדת במקום, שאני רוצה לשנות אווירה, נואשת לשינוי אווירה, שאני מרגישה כמו כישלון, שאני רוצה להישאר לבד ורוצה שיהיו איתי אנשים שיבינו אותי.

אף אחד לא מבין. חושבים שיש לי ספקות, שאני צריכה רק לקחת איזו הפסקה של שעה כדי להתאפס, שאני צריכה לישון קצת ולהרגע. נותנים לי עצות ריקות לאוויר ומילות עידוד סתמיות ו"אני מבין" שטחי.

זה לא זה. אתה לא מבין.

אני פשוט לא מסוגלת יותר. הכל כל כך קרוב ובמרחק נגיעה ממני ואני לא יכולה לחכות יותר. בא לי לדלג. לרמות. לעלות שלב במשחק המזדיין הזה כבר. למה הזמן עובר כל כך לאט וכל כך מהר באותו הזמן?

נמאס לי כבר לעמוד במקום.