בסוף התקשרו מהדלק ועכשיו יש לי עבודה. המקום נחמד, השעות נוחות ואני אוהבת את המנהלת והעובדים, אז בסך הכל זה ממש טוב, ואפילו עשיתי עשרים ש"ח טיפ. זה די מדהים כי עבדתי אולי 12 שעות בתפזורת מאז ששכרו אותי וציפיתי לקבל כלום. אני עדיין בהתלמדות ולא ממש קבועה אבל אני מקווה שישאירו אותי שם. מי היה מאמין שקוראים קו"ח ששולחים במייל.

בשביל העבודה הייתי צריכה לעשות איזה מבחן אמינות ואני נשבעת שאני לא מבינה איך עברתי אותו כשעל כל תשובה שעניתי בערך התוכנה הארורה צעקה עליי ש"זו תשובה חריגה!" ו"את/ה בטוח/ה? אין איש שלא X" או משהו כזה. באמת שהתעצבנתי על זה כל כך. אני אחד האנשים הכי אמינים שאני מכירה, מחשב ארור, אם אני אומרת שעניתי בכנות על כל השאלות זה אומר שזה מה שעשיתי!

באחת המשמרות של ההתלמדות שלי הגיעה בחורה וקנתה משהו. באמת שאני ומי שהיה איתי במשמרת לא התייחסנו לזה שהיא ערבייה, אבל כנראה שמשהו באיך שהוא דיבר אליה הרתיע אותה והיא אמרה לו שהוא לא צריך להראות מבוהל כשהוא מדבר איתה. אני לא זוכרת שהוא נשמע מבוהל וגם הוא אמר שזה ממש לא נכון, אבל יכולתי לראות שהיא נעלבה ממש ולא כל כך האמינה.

זה העציב אותי. גם כי היא נעלבה וגם כי באמת לא היה כלום מצידנו, אבל לא יכולנו להוכיח את זה. וזה מדהים איך כשמקפחים אותך ומתייחסים אלייך כזר או מיעוט אתה מתחיל להזות רתיעה ממך בכל מקום. זה קורה גם לי כשאני מדברים עם אנשים במדינות אחרות. פתאום לא נעים להיות אתה ואתה מרגיש שמבקרים אותך בכל צעד ותנועה שתעשה.

במסגרת הכשרתי לעבודה (פף) למדתי להכין קפה עם חלב מוקצף, אבל חשוב מזה - קלטתי איך מציירים עם החלב! בינתיים ציירתי למישהו פרצוף, אבל התמלאה לי הכוס ולא הספקתי לסיים. עכשיו אני רק צריכה לדעת איזה כמות בדיוק צריך בשביל כוס ואני אתחיל את קריירת אמנות הקפה שלי. אני חושבת שבינתיים אני אלך על צורות יותר פשוטות, כמו עיגולים או פרפרים. המטרה היא לצייר לכולם חתולים.

היום עשיתי משמרת בוקר ויצאתי מהבית בסביבות עשרה לחמש בשביל האוטובוס. הבן של אחד השכנים שלי ישב מתחת לבניין ודיבר בטלפון, אז לא התייחסתי אליו יותר מידיי. פתאום הוא התחיל לדבר איתי ואפילו ליווה אותי לתחנה של האוטובוס. זה היה ממש ביזארי. אני חושבת שהוא היה קצת שיכור, או לפחות עישן משהו, אבל הוא ממש שעשע אותי. "את קולטת שאנחנו שכנים כל החיים בערך ובחיים לא דיברנו? אני אפילו לא יודע איך קוראים לך!"

עד שהאוטובוס הגיע גיליתי מה השם שלו, בן כמה הוא ועם מי הוא התנשק בפעם הראשונה. הוא בחור ממש נחמד, זה באמת מטורף שבחיים לא דיברנו. 

אתמול קיבלתי כוויה בקיפול של אחת האצבעות שלי. זה כואב.

את איך שאני מרגישה עכשיו.

סיימתי בינתיים עם הפסיכומטרי ועכשיו אני מחפשת עבודה כדי להסיח את דעתי מההמתנה מורטת העצבים לתוצאות. מצאתי משהו קרוב לבית, אבל הייתה (כנראה? אני אפילו לא יודעת מה הסיפור באמת) איזו אי הבנה עם הבוסית והיא מסננת אותי בנחישות ולא מוכנה לדבר איתי, למרות שהיא די חייבת לי כסף ולא אמרה לי בכלל שהיא לא מעוניינת שאני אמשיך. אני לא רוצה לריב איתה ואין לי כוח לזה, אז ויתרתי. עכשיו אין לי עבודה וסתם ביזבזתי שם את הזמן.

לא חשבתי שכל הסיפור הזה יפריע לי כל כך, כי אחר כך די ננעלתי על זה שאני רוצה לעשות מועדפת ולסיים עם זה. אף אחד לא מספר לך שהמועדפת היחידה שתוכל איכשהו למצוא היא בתחנת דלק או בבית מלון. מאז הצבא הרעיון של לנסוע באופן יומיומי לת"א, עיר המלונות היחידה שלא דורשת רילוקיישן, מעורר בי סלידה. אז שלחתי קו"ח, שעבדתי עליהן כל הלילה ואני עדיין מרגישה ממש מגוחכת כשאני חושבת עליהן, לכמה חברות דלק ואני מקווה לטוב.

הבעיה שלי עם עבודה היא שיש לי קצת סטנדרטים, כנראה כי לא ממש יצא לי לעבוד עד עכשיו. בתיכון הייתי חוזרת הבייתה בסביבות שש בערב ולא התחשק לי לעשות כלום, ואז ישר התגייסתי ובכלל לא יכולתי לעבוד תוכדי. אני יודעת שבסופו של דבר אתה עבד בעבודה הזמנית שלך וצריך לקחת כל מה שזורקים לך, אבל אני בונה על לנסות להישאר באותה העבודה בשנה וחצי הקרובות אז אני עוד הוזה שילך לי בלמצוא משהו טוב שאני לא אסבול בו לחלוטין.

ואני שונאת את הקטע הזה של קו"ח במיילים. גאד. לשלוח מייל זה כל כך "אני אתייחס אלייך אחכ, כשיתחשק לי, או אם לא תהיה לי מספיק סוללה בשביל משחקים בשירותים", זה המקביל האלקטרוני של בוסים שמנגבים את ההפרשות שלהם עם הטפסים של המועמדים. הלוואי שזה היה פשוט כמו להתקשר. אני לא סומכת כל כך על מיילים.

אבל, החלק הכי גרוע זה שאין לי ניסיון. אני מדהימה בתפעול קופות וביחסי אנוש למרות חוסר המוצלחות שלי במתמטיקה והאנטיפתיות הכללית שלי, אבל לך תוכיח כשהם מעדיפים מישהו שעשה את זה במקום מוכר.אמרו לי לשקר, אבל זה הדבר שאני הכי שונאת ביקום (ואני שונאת הרבה דברים) ואיפשהו בחיים שלי הבטחתי לעצמי שאני לא משקרת יותר.

אני גם לא יודעת. אסור לי לסנן עבודה כי אני חייבת הכנסה כלשהי (התמכרות הקניות באינטרנט שלי החמירה קצת לאחרונה ואם אני אמשיך להוציא ככה אני עוד אכנס למינוס), אבל אני ממש מעדיפה לעשות מועדפת וזה לא שעבודות מועדפות גדלות על עצים. בינתיים עשיתי לעצמי רשימת טלפונים שאני כנראה אתקשר אליהם, למרות שכרגע נראה לי שאין לאן לברוח כי מי ייקח אותי ובסוף אני אתקשר לחברות טיולים ואשאל אם הם צריכים חובשת, מה שממש רציתי לעשות במהלך הצבא אבל העובדה שאין לי רכב כנראה תהפוך את זה לסיוט לא קטן. נמאס לי מתחבורה ציבורית.

בהתחלה הייתי קצת נרגשת מכל הקטע של סיימתי עם הפסיכו וזהו, עכשיו באמת מתחילים החיים האמיתיים, אבל עכשיו בעיקר יש לי איזו חרדה של אני לא נראית מספיק מתאימה לעבודה, הם לא יקבלו אותי כי אין לי ניסיון, אני לא אצליח לעשות את מה שאני רוצה, יהיה לי ציון נמוך בפסיכו, אני אתקע בבית לנצח. יש משהו מדכא בשקט של התקופה הזו, שחשבתי שאני אהנה ממנו יותר. אבל אני בעיקר מרגישה איזו מערבולת אי-נוחות בבטן, ואני מבטיחה שזה לא משהו שאכלתי.

ובכלל לא נעים לי עם כל הקטע הזה עם הבוסית. הייתי מרגישה הרבה יותר בנוח אם היא פשוט הייתה מפטרת אותי וזהו, כל הסינון הזה גורם לי להרגיש ממש רע. אני רוצה שמשהו טוב ייקרה, כי בזמן האחרון לא הולך לי כלום.