יש איזה קטע שבא לך להיות כמו הבחורות הפגומות האלה מהטלוויזיה, רזה ומשונה והורסת לעצמך את החיים בקטע חינני וקולי כזה וכולם כותבים על הדמות שלך ביקורות טובות ושאת כתובה ממש טוב והסדרה שלך תקבל איזה פרס ולא תבוטל אחרי עונה אחת, אבל אז המציאות מורידה אותך ואת לא איזו בחורה של הלילה בפאב מלוכלך ששותה ומעשנת כדי להדחיק איזה כאב מלנכולי שהתסריט עוד לא הסביר אלא איזו ילדה בת עשרים ומשהו בחולצה של איירון מאיידן שחשבת שנתנה לך איזה אדג' פעם ועכשיו היא פיג'מה, שעוד לא התחילה ללמוד ותקועה בלופ משעמם של שגרה, גרה אצל ההורים ואוכלת במבה בבינג'ים.

לפעמים את הבחורה ההיא כי כשיוצא לך לספר סיפורים זה נשמע קצת כמוה, יושבת ושותה אלכוהול בצהריים עם אנשים ונושמת איזה אוויר אחר ויוצאת מהדמות שלך. את מקווה שחלקים מהחיים שלך היו מתחברים לסיפור יותר יפה מאשר מה שאת חיה באמת, שכמו בנובלה טובה האנשים שאת מרחיקה ממך יחזרו אלייך והכל יהיה סוער וירגיש לא-אמיתי וטוב.

בסך הכל המסלול שמבהיר איך גורמים לך להראות אחרת די ברור אבל יש לך איזו תסמונת הרס עצמי (או ככה את אוהבת לקרא לזה אבל כולם יודעים שזו עצלנות, אל תשקרי לעצמך) אז את לא פועלת כדי לשנות והלופ שלך נשאר, אינסופי, ואת מעבירה את הזמן שלך ומחכה לאיזה סיפור צד, איזו דמות חדשה, שתוציא אותך משם. שתגשים אותך.

זה משעמם.