עשיתי היום עוד פאשלה, אפילו יותר גדולה מהקודמת, בעבודה. הבוסית התקשרה קודם וצעקה עליי שלא דיווחתי לה על זה באותו הרגע. זה כאילו בתת מודע שלי אני מנסה לשכנע אותה שהיא צריכה לפטר אותי. נראה לי שמעכשיו עוברים לטלפונים על כל אפצ'י שקורה בסניף כדי לא להעיר עוד דרקונים על הדרך.
הגעתי למסקנה שאני פשוט רוצה לשרוד שם עד סוף המועדפת ולהסתלק הרחק-הרחק משם. אני מתחילה לא לסבול את המקום, כי הוא כאילו מתחלק לאנשים שאני אוהבת ואנשים שאני ממש, אבל ממש לא.
את רוב הלקוחות הקבועים אני אוהבת, חוץ מאת אלה שמרגישים יותר מידיי בבית ומתייחסים אליי כאילו אני חברה שלהם. סליחה, אני עובדת כאן חודש ואני לא מוכנה לכינויים מחייבים או לזה שאתם מצפים ממני לדעת איך קוראים לכם. בשש בבוקר אין לי מושג אפילו איך קוראים לי.
כמו כן הגעתי למסקנה שאני שונאת להכין קפה לאנשים אחרים. זו פשוט פעולה שדורשת ממני יותר מידיי זמן וסבלנות שאין לי, כי אני שונאת להקציף חלב והמכונה של הקפה תמיד צריכה ניקוי או עוד פולים או כל חרא מעכב אחר בדיוק כשאני צריכה להכין הרבה כוסות קפה. מה גם שלאנשים יש דרישות הזויות לחלוטין בכל מה שנוגע לקפה שלהם. "תביאי לי אספרסו כפול בכוס קטנה, כוס מים חמים וכוס חלב חם בלי קצף בצד וכוס גדולה ריקה ואת שמחת החיים שלך שלך, עם מזלג מכלי השולחן של מלך מרוקו השלישי, וזריז כי אני ממהר". מה. אני אפילו לא יודעת איך מחייבים את השטות הזו, אבל לעניות דעתי זה מספיק נוזלים בשביל שתי כוסות קפה גדולות. ואנחנו מוכרים רק חד פעמי.
הכי הורגים אותי אלה עם ה"אני רוצה אמריקנו וחלב חם בצד". היום מישהי הזמינה את זה ממני ובאמצע פשוט אמרה "טוב פשוט תשפכי לי את החלב ישר לכוס". אז תגידי שאת רוצה על בסיס מים ונגמור את הסיפור, למה את חייבת לבלבל לי במוח. גאד.
יש גם ללקוחות הרוסים אצלינו קטע בזמן האחרון שהם בטוחים שאני גם רוסייה ומתעקשים לדבר איתי ברוסית, כאילו הם בטוחים שעדיין שנות התשעים עכשיו ואני פשוט מתביישת ברוסיות שלי ולא מוכנה לדבר איתם ברוסית
בכוונה. זה מטמטם לי את השכל. הלוואי שהייתי יודעת רוסית. השיחות שלנו הן בערך "בלה בלה רוסית" -"סליחה אדוני, אני לא מדברת רוסית" (מתעצבן ומרים את הקול) "בלה בלה ברוסית". ברור. עכשיו כשצעקת עליי את זה למדתי רוסית והבנתי.

במדריך הטרמפיסט לגלקסיה יש איזה דג שעוזר לך להבין כל שפה בעולם. אני צריכה את זה. אני מוכנה להתגבר על העובדה שזה דג רק בשביל להימנע מהשיחות המעיקות האלו.
אני צריכה להירשם כדי לשפר לבגרויות חורף ואני כל הזמן מתעצלת ללכת לתיכון הישן שלי ולסדר את זה. יש לי עד סוף השבוע לפני שזמן ההרשמה נסגר ואני ממש לא רוצה לפקשש את זה. אני לא יכולה להרשות לעצמי לבזבז כל כך הרבה זמן. קיוויתי לעשות את זה מחר אבל יכול להיות שאני מחליפה מישהי שחברה טובה שלה מתה אתמול בערב. הכרתי אותה (את זו שמתה, כלומר). אני לא מעכלת את זה שהיא מתה. כלומר, הכרתי אותה. עם קבוצת אנשים שבכלל לא שייכים לחיים שלי ואין לי שום קשר אליהם ורק ליום אחד, אבל הכרתי אותה. ממש בא לי ללכת אליהם ולומר להם "שמעת שהיא מתה?" כי זה פשוט מטורף, אבל אני לא בקשר איתם בכלל וזה מרגיש שאין לי עם מי לדבר על זה, כי קשה להסביר.
דבר טוב אחד ויחיד שקרה בחיים שלי בשבוע האחרון זה שקניתי ג'ינס חדש. הוא עלה לי 120 ש"ח וזה מרגיש הזוי כי לא הוצאתי יותר מ40 ש"ח על פריט לבוש כלשהו בשלוש השנים האחרונות, אבל הוא עושה לי רגליים ותחת ממש יפים ולא יכולתי להפסיק לבהות בזה כל היום. אני לא מאמינה שאני הופכת לנואשות האלה שקניות משמחות אותן.
באמת שבא לי שמשהו טוב ייקרה כבר. הם אומרים שצרות באות בשלשות אבל עברנו את הארבע כבר - היה לי ציון נמוך בפסיכו, הבחור נפרד ממני, עשיתי פאשלה בעבודה, עשיתי עוד פאשלה בעבודה. נראה לי שזה הזמן למשהו יותר חיובי בחיים שלי מזוג מכנסיים שגורם לי להרגיש יפה.
הלוואי שלא יפטרו אותי.