יש בתוכי איזו ילדה קטנה שתמיד רצתה שיאהבו אותה. אני אומרת שאני לא צריכה את זה, (ואני לא, כי עברתי תקופות שאני בטוחה שאף אחד לא אהב אותי בהן אם הוא לא היה חייב) אבל אני רוצה את זה, כי זה גורם לי להרגיש חלק.

לפעמים אני מרגישה לבד בשדה הקרב החברתי הזה שנזרקתי אליו. זה יהיה פתטי להאשים את החינוך שקיבלתי, אבל היה לאמא ואבא יותר נוח שאשב בבית ואשחק במחשב מאשר שאסתובב בחוץ כמו חוליגנית. גרנו רחוק יותר מכל החברים מבית הספר, וזה היה נוח להם כי אף אחד לא בא וצלצל לי באינטרקום ושאל אם אני רוצה לבוא לאכול פיצה ואני הייתי צריכה לבקש רשות ולחזור הבייתה בשעות הרבה יותר מוקדמות מכולם וללבוש בגדי ים שלמים ובגדים ארוכים. גרתי כעשרים דקות הליכה מכל מקום שהיו יוצאים אליו וברוב הזמן הכי רחוק מכולם, וכשגדלתי והיינו חוזרים כולנו ביחד ממקומות במקרים הנדירים שיצאתי בהם החוצה הייתי תמיד מוצאת את עצמי הולכת בחושך ולבד, כולם מפוצלים בזוגות או שלשות ומלווים אחד את השני הבייתה.

הבחור שאני יוצאת איתו, יש לו איזה חלומות הזויים על זה שנישאר ביחד לנצח. לפעמים אני אוהבת את זה יותר משאני מרשה לעצמי להודות, ולפעמים אני מרגישה שהוא משלה את עצמו ואותי או שכבר לא עד כדי כך אכפת לו. אני חושבת שהוא גורם לי להתאהב בו קצת מעל הראש, ואני מתה מפחד כי לפעמים הוא מחבק אותי ומנשק אותי ושוכב איתי ומדבר איתי ורואה איתי טלוויזיה ואני חושבת, מרגישה, שזה אולי לא עד הסוף ממנו.

אני לא חושבת שממש הייתי מאוהבת במישהו אי פעם, לא בצורה כזו. אני מאוהבת בחברים שלי. בחברים המעטים שיש לי, שנלחמתי עליהם וספגתי מהם הרבה חרא ודמעות ולילות של בכי עד שנרדמתי, כי הייתי כל כך פגועה ומפוחדת להישאר לבד ולא אהובה עד שהייתי מדמיינת את התסריטים הכי נוראים, אני המילים הכי קשות שיוכלו להטיח בי.

בסופו של דבר נהייתי קצת חזקה יותר. קצת קשה יותר. אני כבר יודעת איך להתמודד עם חברים שעוזבים ולוקחים חתיכה ממני איתם, ממשיכים הלאה ומשאירים אותי לתהות ולכאוב ולשאול את עצמי מה עשיתי לא בסדר ולמה הם כבר לא אוהבים אותי יותר.

יש איזה אחד קבוע בעבודה שמתעסק במכירות. הוא הרצה לי באיזה יום על אנשים, שמזהים חולשה ומנצלים אותה, מריחים דם ומשחרים לטרף. שאני צריכה להיות חזקה יותר ולא לתת לדברים להשפיע עליי, לא לחשוב יותר מידיי על מה שאנשים אומרים ועושים ולנצל את זה לטובתי. שאני לא צריכה לנתח כל כך הרבה דברים ולקחת אותם איתי הבייתה כמו מגנטים שתולים על המקרר.

הוא לא מבין שאני כלום בלי המחשבות שלי. שבלי לכאוב ולבכות לבד אני לא יודעת מתי זה יקרה. אני מדמיינת את כל התסריטים הנוראיים האפשריים שיכולים לקרות, איך אני מועלת באמון של אנשים, איך הם זורקים אותי לכל הרוחות, הדברים שאני אומר ואחשוב והדברים שהם בטח יגידו ויחשבו עליי וכשאני יושבת וחושבת על זה, כשאני מעכלת בתוך עצמי את מה שיכול לקרות, אני מעודדת את עצמי ויודעת שזה יהיה בסדר, כי כבר עברתי את זה, כי כבר הרטבתי את הכרית ובכיתי ורעדתי בלי שליטה מתחת לשמיכה בגלל זה. וכשזה ייקרה אני לא אבכה. כי אני אהיה חזקה.

אני צריכה לשלוט בדברים. אני צריכה שאנשים יאהבו אותי.

אהבה שאנשים רוחשים אחד כלפי השני היא לא משהו בשליטתי. השיטה שלי, בשנים האחרונות, היא לא לאהוב יותר.

לפני שלוש שנים בערך נפרדתי מהחבר שלי, שהיה, ואני חוששת שעדיין, מאוהב בי לחלוטין. לא אהבתי אותו, אולי אפילו מההתחלה, אבל התחושה הזו שמישהו אוהב אותי בלי תנאים, ככה, רוצה אותי... זה היה חדש לגמרי. הוא היה האדם הראשון שבאמת הרגשתי שאוהב אותי, לא בדיעבד, לא בגלל משהו חיצוני כמו זמן או עיתוי, אלא באמת אוהב אותי. ואהבתי את זה. אהבתי את זה כל כך. וגם אותו, לתקופה קצרה. ואז זה הפך שגרתי. הייתי חסרת ניסיון מיני למעט בחור אחד לפניו, והוא, היו לו הרבה לפניי. הסקס היה נוראי. היה לי כואב. הוא גמר מהר מידיי, ואני לא גמרתי בכלל. באיזשהו שלב התחלתי לסבול. המגע שלו היה טורדני, לא רציתי לנשק אותו, לא רציתי לשכב איתו. והוא היה מאוהב בי. ואני התרחקתי והתרחקתי. והוא שם לב. וכאב לו. ואני עשיתי לו את זה. אני פגעתי בו במשך חודשים עד שאזרתי אומץ להיפרד ממנו, וזה היה דבר הנכון - לשנינו - אבל עד היום אני מרגישה נורא. שחשבתי על עצמי, רק על עצמי, ופגעתי בו ככה.

אז ניסיתי להיזהר כשאנשים אוהבים אותי. אולי לא יותר מידיי, אולי לא כל הזמן. אולי עדיף שלא יאהבו אותי.

החבר שלי אומר שהוא אוהב אותי (וזה הדבר שאני הכי אוהבת לשמוע בזמן האחרון), ואני מנסה להאמין לו, ולהאמין בנו, שאנחנו נהיה ביחד ומאוהבים ושזו תחילה של תקופה טובה יותר, מלאה יותר. אבל הוא נוסע עוד מעט ועוזב אותי לכמה חודשים, ואני לא יודעת מה יהיה איתנו אם אפילו קשר טלפוני אנחנו בקושי מתחזקים. הוא נותן לי תחושת ביטחון, ואני מרגישה איתו בבית. הוא עושה אותי מאושרת וכשאני חוזרת לחדר שלי, כשהעננה הטובה מתפוגגת קצת, כשאני לבד עם עצמי וחושבת על דברים שייקרו אם (כש)הוא יעזוב אותי, אני מרגישה יותר לבד משאי פעם הייתי, ואני חוזרת לבכות לתוך הכרית שלי, כי אם לא, אני בטח אבכה כל הזמן.

(אני פשוט לא מוכנה לזה שכל כך הרבה אנשים עוזבים אותי אחד אחרי השני)

הידיד הכי טוב שלי, שנישקתי אותו ואז הוא אמר שנחכה ונראה איך זה זורם איתנו וכלום לא זרם במשך חודשים, דיבר איתי ורצה להיפגש. אמרתי לו שאני יוצאת עם מישהו. זה היה די בהתחלה של הקשר. הוא אמר טוב ושאם טוב לי אז טוב לו והוא אוהב אותי בלי קשר ושאני לא אדאג, למרות שהרגשתי נורא ושנאתי את עצמי שאני אומרת את זה, אבל באמת לא קרה איתנו כלום וכבר לא ידעתי מה לעשות והוא לא יכול היה לצפות ממני לחכות לו לנצח כי אני לא ציפיתי שהוא יחכה לי והוא ידע את זה.

הוא לא דיבר איתי מאז.

ניסיתי להתחיל שיחה כמה פעמים והיו לנו חילופי מילים יבשים כמו פירות בט"ו בשבט.

הייתי מרגישה פחות רע עם עצמי אם הוא היה אומר לי שזה פגע בו והיה מדבר איתי ונותן לי לנסות להסביר. הייתי מבינה אם אחרי זה הוא לא היה רוצה שום קשר איתי, אבל אני שונאת את זה שהוא פשוט נעלם מהחיים שלי ככה.

אני מתגעגעת אליו.

יש לי איזה ידיד אחד מהצבא שאני ממש אוהבת. לא בקטע רומנטי כי כבר מזמן ירד לי ממנו, אבל בתור בן אדם הוא ממש משעשע אותי כי הוא פשוט כזה גס רוח וכנה ואני משום מה די אוהבת את זה שאפשר להיות וולגרית וחסרת שיקול דעת לידו, זה חסר לי עם החברים והחברות האחרים שלי. היחסים שלי ושלו די מתבססים על קללות ושנאה כלפי דברים ומשפטים רעים, ואני גם די אוהבת את זה. הוא קורא לי זונה בתור כינוי חיבה, כל הזמן. כשהבחור הקודם זרק אותי והייתי קצת מבואסת הוא צחק עליי ואמר שמגיע לי.

לפני כמה ימים דיברתי על משהו חדש שאני אובססיבית אליו והוא קרא לי בתולה פתטית. הוא לא ראה כוס כבר איזה שנתיים אולי אז די עניתי לו שהוא בכלל לא מי שיכול לקרא לי בתולה.

הוא נעלב כמו ילדה קטנה והוא לא מדבר איתי.

חברה טובה שלי רצתה שניפגש ביום שהייתי ערה בו משלוש בבוקר בגלל העבודה. רציתי, אבל היא ביקשה ממני לנסוע לעיר אחרת בשבילה וממש לא הייתי מוכנה נפשית לנסיעה של שעה כדי לפגוש אותה ואז לעבור עוד נסיעה של שעה בחזור. הצעתי שנוותר לאותו היום. היא התעצבנה עליי וכמו בחורה מוצלחת סובבה את זה עליי וצעקה עליי.

אני שונאת את כולם.