אני זוכרת את הבלוג הקודם שלי בעיקר בגלל ששתי החברות הכי טובות שלי מצאו אותו, והאמת שלא היו שם פרטים מזהים במיוחד חוץ מאיזה תיאור כללי של הבחור שיצאתי איתו בתקופה ההיא. הן עשו לי על זה שיחה מעצבנת ואיומה ואחריה עברתי דירה ולא ממש המשכתי עם הבלוג. הרגשתי מחוללת, ושפלשו לי לפרטיות, מה שבדיעבד היה מגוחך כי כתבתי בלוג בפאקינג אינטרנט. הייתי צריכה לדעת, לא? ועדיין נפגעתי נורא. והן ביקרו אותי בטירוף, וחרשו על כל מה שכתבתי שם. וזה היה אישי. ושלי. ואלוהים.

מאז למדתי את הלקח שלי ואני לא מספרת יותר מידיי. זה מוזר קצת רק לנסות לתאר את מה שאני מרגישה בלי הסיפורים מסביב לזה, אבל אני לא מרשה לעצמי ליפול שוב.

אני מזהה בישראבלוג אנשים שאני מכירה - שלמדתי איתם ושירתתי איתם ואכלתי איתם יוגורט. כלומר, זה לא מאוד קשה כי רובם שמים תמונות אבל יש כמה שרק מלקרא אותם בבלוג שלהם די זיהיתי מי הם, או לפחות קיבלתי מושג כללי שלאחר כמה פוסטים איששתי בוודאות. אני תוהה האם אני גם ברורה כל כך. אולי יש אנשים שמזהים אותי גם וקוראים אותי בלי שאני שמה לב.

בזמן האחרון חשבתי על זה קצת ואני די בטוחה שכן, לפחות מישהו אחד שאני חושבת שקורא אותי. ויודע. זה מוזר, ומשום מה מעניין. הפרנויה לא זרה לי, אני רגילה לחרדות בסגנון, אבל זה מוזר כשמישהו שאתה מדבר איתו מזכיר משהו שלא סיפרת לאף אחד אבל כתבת בבלוג. אז אני די בטוחה שזה זה. או שהוא אוהב אותי יותר משחשבתי.

לא שיש לי בעיה עם זה. כבר השלמתי עם העובדה שאני לא אוכל לכתוב בלוג בשקט בלי שמישהו ייפלוש לפינה השקטה שלי. זה הגיוני, כי המטרה היא שעוד מישהו ייקרא אותי. אז אני לא כותבת הכל.

אני יודעת שאני לפעמים קוראת בבלוגים של אנשים שאני מזהה כי זה מעניין אותי בטירוף. לדעת איך בן אדם מתנהג מחוץ לאינטרנט ואז לראות איך הוא חושב, כותב ומבטא את עצמו במקום שבו הוא מרגיש לפחות קצת מוגן. זה נורא, אולי, כי אני פולשת לפרטיות כמו שפלשו לשלי, אבל כל עוד אני לא מתנהגת כאילו אני יודעת זה אולי די בסדר, או לפחות ככה אני אומרת לעצמי (ואם לומר את האמת אני לא כל כך בקשר עם מי שאני קוראת. אז זה לגמרי לצורכי מחקר אנטרופולוגי. אני לא הייתי מישהי משמעותית בחיים שלהם כדי שהם יזכירו אותי וידברו עליי, ככה שזה נראה לי הגיוני יותר).

זה מין קונפליקט נוראי, ואני מנסה לאזן אותו. לכל אחד יש את הזכות שלו לקרא ולכתוב את מה שהוא רוצה. אבל אני יודעת מי אתם. ואני ממש מצטערת כי אני לא חושבת שאני אוכל להפסיק להציץ.

בכל אופן. אני חושבת שאם מישהו יישאל אותי מה אני מעדיפה - שמישהו שאתה מכיר ייקרא לך את הבלוג ולא יעשה כלום, או שמישהו שאתה מכיר ייקרא לך את הבלוג ויספר לך - אני לגמרי בוחרת באופציה הראשונה.

בלי קשר באופן כללי החיים היו נוראיים אליי בזמן האחרון ואפילו ששחרורי קרב (חודש וחצי, ווהו) אני שקועה בעבודה סיזיפית ומייאשת ומוקפת באידיוטים שמקשים עליי להיות מאושרת. כמו כן הידיד שאני מתמזמזת איתו לא מדבר איתי. זה לא היה מאוד מוצהר אבל די אמרתי לו שאני לא רוצה שהוא יישן אצלי כי אני לא ארגיש בנוח שהוא יהיה אצלי בבית וייפגוש את ההורים שלי ונעשה משהו אופישיאל, ונראה לי שהוא הבין את הוויב של אני-לא-ממש-רוצה-לצאת-איתך. אני מרגישה נורא כי אני מתגעגעת בטירוף ולא יודעת מה לעשות עם חוסר ההחלטיות הזו.

אולי תדבר איתי?

ניקיתי קצת את המרפאה וכשהוצאתי את הפחים לצפרדע בחוץ נפער חור בשקית ותכולתה נשפכה לי על המכנסיים. זה הגעיל אותי בטירוף ולכן כשחזרתי למרפאה החלפתי למכנסי ב' של אחת החובשות וכיבסתי את המכנסיים באמצעים שהיו לי - סבון כלים ומים. כל הסיפור המצער קרה בסביבות השעה שלוש בצהריים ביום חמישי ומכיוון שהייתה שמש פשוט תליתי אותן בחדר הצוות, בטוחה שעד חמש הן יתייבשו ואני אוכל כמו כל ג'ובניקית טובה לחזור על א' בזמן הבייתה.

המדים לא התייבשו.

בסביבות ארבע הם אפילו לא הראו סימנים שהם יודעים מה זה להתייבש בכלל. אני זוכרת שהסתובבתי אז על חצי ב' והתחלתי לדאוג תוך כדי שטיפת הרצפה והסגירה. מה אם הם לא ייתיבשו? אין סיכוי שאני לובשת את זה רטוב. אני שונאת דברים רטובים.

בסביבות חמש כל החובשים התחילו ללכת ושאלו אותי אם אני באה, אבל המכנסיים היו עדיין רטובות ולכן אמרתי תעזבו, אני אחכה שזה ייתיבש עוד קצת.

בסביבות שש כבר נשברתי. חמישי אחרי שבוע מזעזע ואני תקועה בבסיס כי אין לי מדים יבשים. החלטתי שאני יותר מידיי פז"ם בשביל השיט הזה, וזין על הכל, שמתי עליי חולצה של ב' והלכתי לכיוון השג. בכניסה כמובן ראיתי את הרס"ר עומד ומדבר עם איזה חייל, אז עשיתי אחורה פנה וחסכתי לעצמי משפט מיותר.

ישבתי במרפאה ושיחקתי 2048, מחכה בייאוש שהמדים יתיבשו כדי שאני אוכל לחזור הבייתה בשקט כבר. פתאום הדלת של חדר הצוות נפתחה ואחת הקב"ניות נכנסה.

"מה את עושה פה בשעה כזו? את יוצאת למשימה?" היא שאלה נוכח הב'. סיפרתי לה את השתלשלות האירועים המצערת של סיפורי העגום והיא הסתכלה עליי במבט סימפטי תוך כדי שהכינה לעצמה קפה. "טוב, זה בהחלט טראגי," היא סיכמה כשהיא באה לצאת ואז, בטון הכי פסיכולוג-מייעץ שלה היא אמרה לי, "אני פה אם את צריכה לדבר על זה".

אני מספרת את זה כי נעלמתי לשלושה חודשים בערך (אני גרועה בלהתמיד) וקרו יחסית הרבה דברים, אבל אני לא רוצה לדבר עליהם. באופן כללי התחלתי להתמזמז עם החבר הכי טוב שלי ואני מרגישה נורא עם זה. ידעתי שזה ייקרה כי אני לא יודעת לשלוט בעצמי אז פשוט ישבנו לבירה ובאיזשהו שלב הוא החזיק לי את היד ואמרתי פאק איט ונישקתי אותו. אנחנו לא יוצאים או משהו אבל אני כל כך מקווה שהוא לא יירצה כי אני ממש לא רוצה.

כמו כן פיתחתי קראש מטורף על איזה חייל בבסיס שלי שאין סיכוי שייקרה ביננו משהו רציני כי... לא יודעת מה הוא רוצה ולא מה אני רוצה ונראה לי שאנחנו שונים מידיי אבל בעיקר כי הוא לא עושה את הצעד הראשון ואני ממש לא מתכוונת לעשות אותו כי בפעם האחרונה שעשיתי את זה התחלתי להתמזמז עם החבר הכי טוב שלי וזה לא הוביל לתוצאות טובות.

הבחור מהבסיס די רומז שהוא לפחות די מחבב ומציע שנעשה דברים ביחד (דברים מפגרים במסגרת הבסיס שכבר הבנו שאין סיכוי שנעשה, אבל מבחינתי זה נחשב) ומבקר ואומר לי שלום גם כשהוא לא צריך ממני דברים (וזה נורא מפתיע) אבל אני לא... מה. איך רומזים לבחור שאין לך כמעט קשר אליו שבא לך עליו ושיעשה משהו? את מוסיפה אותו בפייסבוק? לא מבינה איך החרא הזה עובד. לא התחלתי מעולם עם בחורים, הם די נשארו בסביבה מספיק זמן כדי שלא יהיה לי ספק בנוגע לכוונות שלהם ואז פשוט ניצלתי את זה.

לא שאני בכלל מבינה איך זה לצאת עם בחורים בעולם הזה. זה מייאש אותי. אני רואה את החובשות האחרות ומנהגי החיזור המשונים שלהן וזה פשוט מפליא אותי בטירוף. אחת מהן זרקה את החבר שלה והחליטה להתנסות בדברים חדשים, אז המוטיב החדש שלה הוא ללכת כל יום לים ולהצטלם בבגד ים. וזה עובד לה.

אני לא מבינה אנשים יותר, החרא הזה חדש לי מידיי. אפשר למחוק ולהתחיל מחדש? אני אפילו לא אוהבת את כל ההתנהגות הטיפשית הזו. זה עושה לי בחילה.