חשבתי על זה כשקיבלתי את הר הספרים של קורס הפסיכומטרי שלי, שאין לי עד היום מקום לאחסן אותם בו והם נחים בערימה על הכסא-שעליו-שמים-את-הבגדים-המלוכלכים, ואז קלטתי את האמת המרה באמת: אני אוגרת דברים.

אז ניסיתי לסדר קצת והעפתי כל מיני כריות שקיבלתי פעם (כי מי לעזאזל צריך עוד כריות, זו מתנה ממש מבאסת), אבל הנורא מכל קרה ואחד מהדברים שקנו לי לשחרור היה כרית עצומה, פרוותית ושעירה עם תמונות של כולנו, ואי אפשר לזרוק את זה כי זה לא יפה. אמא הציעה פשוט להוציא את המילוי ולקפל את הכיסוי עם ההדפס והפרווה איפשהו בארון ומה שאמרתי, ממש ככה, היה "הממ, אבל חבל לזרוק את המילוי, אפשר להשתמש בזה כדי למלא כל מיני דברים שתופרים". לא תפרתי כלום בערך שלוש שנים.

ככה נתקעתי עם כרית עצומה ושעירה עם תמונות שתופסת לי מלא מקום בחדר.

בכלל אין לי איפה ללמוד לפסיכומטרי כשהחדר שלי מבולגן ככה. זה לא הפריע לי כשהייתי בצבא - הייתי חוזרת לישון וזהו. לא היו בגדים מפוזרים כי הייתי לובשת רק מדים, לא היו נעליים מפוזרות כי הייתי צריכה רק את הנעליים של הצבא. עכשיו יש לי המון בגדים ואין לי מה ללבוש, והחדר שלי מבולגן.

אז מעגל האימה שלי הוא בעצם: אין לי איפה ללמוד לפסיכומטרי->אני צריכה ללמוד לפסיכומטרי בסלון, מה שמקשה עליי כי כולם רואים טלוויזיה בפול ווליום או עושים רעש או מפריעים->לוקח לי יותר זמן לעבוד על הפסיכומטרי-> אין לי זמן לסדר את החדר.

אני מרגישה שאני נתלית בקורס הזה כמו איש שנאחז בענף עץ כשהוא עומד ליפול. יש משהו בחוסר המסגרת הזו שפתאום נפלתי אליו שקצת מערער אותי. אני לא יודעת אם זה סדר היום שפתאום נתון לגמרי לשליטתי או העובדה שאני ממש לא מצליחה לסדר לא את החדר שלי ולא את החיים שלי.

תמיד פחדתי לגלות שאני מהאנשים האלה שצריכים מסגרת כדי לתפקד.

לי ממש והדבר היחיד שמעודד אותי זה לבהות בבגדים באיביי.