בסוף השבוע שעבר הגעתי לבסיס הקודם בגלל שחרור של שתיים מהצוות שלי והבנתי שלא התגעגעתי. בכלל לא רציתי ללכת אבל הייתה את שיחת "אני מבינה אם את לא יכולה" שבעצם, בשפת נשים מדוברת, מתכוונת "ביאסת לי את הצורה חתיכת כלבה חסרת רגישות", ואולי התלבטתי קצת ביני לבין עצמי אם אני באמת רוצה לסיים סוג-של חברות באי הגעה מדכאת כזו. אז קמתי וגררתי את עצמי לשם בחוסר חשק בלתי ניתן לתיאור.

כולם די התלהבו לראות אותי וזה היה מאוד מביך וקצת מרגש, ופגשתי כמה חיילים שבתקופה האחרונה שלי בצבא שיחות קצרות פעם ב- איתם היו הדבר היחיד שהחזיק אותי קצת שפויה. נדבקתי לאחד מהם בנואשות כדי להימנע משיחות אחרות ומעיקות מידיי ואני לא יודעת מה הייתי עושה אם הוא לא היה שם.

זה היה כל כך לא נעים להיות שם. היו לי שיחות מגעילות עם המפקדות שלי, מהסוג הנחמד שגורם לך לרצות לברוח מהמקום. לא הייתה להן כוונה רעה, אני יודעת את זה,  אבל הן הצליחו בכל זאת. היו שיחות מציקות עם הצוות. משום מה הדבר היחיד שלא העיק עליי ואפילו די נהניתי ממנו היה השיחות עם החיילים מהבסיס, וזה מוזר כי הם היו הכי מעיקים. אני מניחה שכשמשתחררים הכל נהיה קטן, והפרספקטיבה משתנה.

אחת מהצוות, שעוד לא משתחררת, התחילה לבכות. זה לא היה מעצבן אותי סתם אבל הלכתי לדבר איתה והיא די העיפה אותי משם וזלזלה בזה שניסיתי. אני לא כל כך הסתדרתי איתה בחודשים האחרונים. לא משהו שהיא הרגישה, אני מניחה, יותר אני שהתרחקתי ממנה ומכולם. היא השתנתה. אנשים משתנים, אבל אני לא אהבתי את השינוי אצלה, היא הפכה לאנוכית ומרוכזת בעצמה, ואין לי סבלנות לאנשים כאלה ובמקום לריב פשוט התחלתי להתרחק, כי גם ככה ידעתי שאני משתחררת וכל זה יהיה רק חלום רע. בכל אופן היא התחילה לבכות. כששאלתי מה קרה היא יללה שהיא נשארת לבד עם צוות שהיא לא אוהבת, התחילה לרדת על אלה שנשארו וריחמה על עצמה. ניסיתי קצת לעודד אותה אבל הבנתי שזה כמו לדבר לקיר. נשארתי קצת איתה ושתקתי כי לפעמים זה מה שאנשים צריכים, אבל אז אחת המשתחררות באה לדבר איתה והיא התחילה להתלונן שהיא לא רוצה שירחמו עליה ודי כבר. אז כבר התרחקתי מזה לאט לאט ובהיתי בקיר. תודה שהבהרת שזו אני שלא רצויה. 

יש דברים בנוגע לבנות שהבנתי רק בדרך הקשה. אני אחת בעצמי ואני עדיין לא מבינה את המנגנון עד הסוף. אני יודעת שאם לא הייתי הולכת לדבר איתה בכלל היא הייתה אומרת "וגריבס אפילו לא שמה לב אליי, כל הזמן נדבקה לחייל המפגר ההוא", ואם הייתי הולכת בפעם הראשונה היא הייתה אומרת "וגריבס סתם באה ובדקה מה קורה איתי, לא היה אכפת לה באמת". אני יודעת שעקבתי אחר הגינון המקובל והבסדר-י במצב הזה. אני פשוט לא מבינה למה טרחתי. יש לי אפס סבלנות למצבים כאלה, ועם כל אחד אחר לא הייתי טורחת בכלל. הרגשתי מחויבת, כמו שהרגשתי כשעליתי על אוטובוס לכיוון הבסיס. אבל בעצם, אני לא חייבת לאף אחד כלום.

אני אגיד מה חשבתי על זה בלי להתנצל. היא חתיכת כלבה אנוכית, בכיינית וילדה קטנה. והיא הזכירה לי למה לא רציתי להגיע. למה לא שמרתי עם אף אחד על קשר. למה אני תמיד עונה להם בהפרש של יום על הודעות שהם שולחים לי ומקווה שהם יבינו את הרמז. למה האווירה הייתה כל כך מגעילה לקראת הסוף. למה העדפתי להיות בכל מקום חוץ משם.

כשהתרחקתי קצת ובהיתי בזה התחלתי ממש לכעוס, ואולי גם קצת להעלב, והחייל ההוא שנדבקתי אליו בהתחלה בא אליי ואמר "גריבס, את נראית כאילו את ממש צריכה חיבוק", והוא צדק ואיזה מזל שהוא היה שם. תהיתי אם אני רוצה לפרוק ולספר לו בדיוק את מה שהרגשתי אבל פשוט חיבקתי אותו והתאפקתי. לא באמת אכפת לו, ואני צריכה לשמוח במה שמציעים לי.

עכשיו היא עשתה עוד אקט ילדותי ומחקה את כל השיחות המשותפות בוואטסאפ. חשבתי בהתחלה להתקשר ולשאול אם הכל בסדר, אבל מה הטעם. נעלבתי, אבל אני לא חושבת שבאמת אכפת לי. בסך הכל מגיע לה שהיא נשארה לבד, ואני חושבת שחודש עם לבד משל עצמי רק הוביל אותי למסקנה שאתה יוצר את הלבד שלך ובוחר מתי לשבור אותו. אז היא יכולה לטבוע ברחמים עצמיים for all that I care. יש אנשים שטוב להרחיק מעצמך.

אם כבר מדברים על חיות מחמד, התחלתי לקרא את המוות והפינגווין. אני ממש בהתחלה אבל זה מאוד אבסורדי ומשעשע אותי וגורם לי לרצות לאמץ פינגווין, למרות שאני לא בטוחה כמה החתולה שלי תאהב את הרעיון של פינגווין שחולק איתה את המיטה. בכל אופן אמא לא תסכים.

הלוואי שאמא שלי הייתה יותר פתוחה לרעיון של עוד חיות מחמד בבית, אבל אני בסך הכל די מבינה אותה כי איכשהו יוצא שהיא היחידה שמנקה לחתולה את החול ומאז החתול הקודם שמת אני לא בטוחה כמה היא רוצה עוד חיות מחמד שישברו לנו את הלב. גם ככה אנחנו מאכילים את עשרות חתולי הרחוב שלנו, אז זה בערך נחשב כמו המון חיות מחמד, לא? אפילו יש לנו שמות לכולם.

תמיד אמרתי לעצמי שיום אחד, אם אהיה מוצלחת ואעזוב את הבית, יהיו לי הרבה חיות פלאפיות שאני אגדל בעצמי.

למרות ערימת הספרים שנשארה לי משבוע הספר, התחלתי לחפש ספרים בבוק דיפוסיטורי כי אני צריכה לחזור לקרא באנגלית - למבוכתי הרבה גיליתי שאני קצת חלודה בעניין. לצערי זה לא פשוט כמו לקנות בגדים או תכשיטים באינטרנט. כשאלו בגדים אני יודעת בערך מה המידות שלי ומה המידות של הבגד ואני יודעת בערך מה אני מקבלת. ספרים קשה לי לקנות באינטרנט. אני צריכה לראות את העטיפה ולפתוח ולקרא עמוד אקראי מהאמצע ולבדוק את הדפים ולהתלבט ולהחליט ובכלל אני לא יכולה להחליט שאני אוהבת משהו ע"פ התקציר ונתונים יבשים של אורך ורוחב ומספר עמודים.

ניסיתי לאמץ את שיטת מצא-בארץ-קנה-בחו"ל, אבל ההיצע כאן של ספרים שלא בשבוע הספר כמעט מעליב. חשבתי ללכת על סופרים קלאסיים ולגמור עם הסיפור אבל זה מחזיר אותי לבעיית אני-לא-יכולה-להחליט-בלי-לקרא-מהאמצע. זה אפילו לא הגיוני כי זה בדרך כלל מלא ספויילרים. קשה להיות טיפשה.

כרגע אני מוציאה את השיטה לפועל בעזרת רשימת ספרים-שאני-רוצה-לקרא-מתישהו שאני עושה לעצמי בטלפון. הבעיה היא שרובם עולים על חמש מאות עמודים וממש לא בא לי תיק כבד שכזה כשכבר קניתי את נוטות החסד ואת הספר(ים) החמישי של שיר של אש וקרח, אותם אפילו לא התחלתי לקרא עדיין. אני צריכה להפסיק עם העיניים הגדולות.

אני מרגישה שהמוח שלי לא מתפקד. נראה לי שאני פשוט לא מסוגלת ללמוד כלום בבית - עברתי לכרטיסיות, חילקתי את העבודה וערבבתי נושאים מציקים ונושאים מציקים פחות, כעסתי על תושבי הבית שיכבו את הטלוויזיה המזורגגת, אבל אני לא מסוגלת לשבת מול משהו שהפסקה שלו ארוכה יותר מארבע וחצי שורות בלי לדמיין את הראש שלי מתפוצץ. התחלתי לשקול ברצינות לעבור ללמוד באחת הספריות בעיר. נראה לי שמחר אני אתן לזה ניסיון ונראה איך זה הולך.

בכלל התחלתי לתעב את הטלוויזיה שלנו. אני חושבת שזה בגלל כל המלחמה הזו, באמת שאני לא מסוגלת יותר לשמוע את מגישי החדשות האלה מדברים. זה אפילו לא מה שהם אומרים, זה איך שהם אומרים את זה. אני לא מבינה איך בני אדם יכולים לשבת מול הטלוויזיה שעות(!) ולהקשיב לדברים כשהם מוצגים ככה: "ובכן, אההה, כפי שאתם רואים מאחוריי אהה, כיפת ברגל יירטה אהה עוד טיל שנשלח, מגבול רצועת. עזה. אהה אני משדר כאן מהה אהה באר שבע, התושבים אהה הסתתרו במרחב, אהה מוגן קרוב, מנסים אהה לשדר שגרה בהה... במצב הלא קל. הזה. מאחורי אהה נמצא מוטי. מה... מוטי מה יש לך לומר אהה לנו, לצופים בבית, אהה לעם ישראל?"

הייתי רוצה לומר שהגזמתי עם איך שהם מדברים ושפיסקתי רע בכוונה, אבל אני לא. ככה זה נשמע. תמיד הייתה לי בעיה עם אנשים שמדברים מעצבן. אני עוד יכולה להסתדר קצת עם אלו עם הקול המעצבן - זו באמת לא אשמתם - אבל אלו שמדברים בצורה לא-רהוטה או כמו אידיוטים או בוחרים להשתמש במילים מכל משלב לשוני קיים תמיד גרמו לי לעווית לא רצונית של כעס בעין ימין. תהרגו אותי, אין לי סבלנות לזה, וכל המלחמה הזו בעזה חשפה אותי ליותר מידיי מאלו עם ה"אהה", שהם ללא ספק הפכו לשנואים עליי ביותר וממש מוציאים אותי מדעתי.

אני לא תמימה וגם אני נופלת ל"אהה" כשאני מדברת, אבל מעולם כשהייתי צריכה להעביר הדרכות או פרזנטציות כלשהן או כשהבעתי דעה בנוגע למשהו לא אמרתי אהה כל מילה שניה. ג'יסז פאק, אם אתם לא יודעים איך לזיין בשכל אל תזיינו לי אהה בשכל.

הלוואי שהם יכבו את הטלוויזיה הזו כבר. איך אנשים יכולים לחיות עם כל הרעש הזה.